אדם מוצא את עצמו מוקף בעוינות מכל עבר, חשוף לשנאת חינם, איומים על חייו וסחיטה ממונית. המצוקה מתעצמת לנוכח חוסר האונים מול כוח רב ודורסני של מאשימי שווא. המשורר מתאר חלוקה של מתנגדיו, הן מבחינת כמותם והן מבחינת איכותם וכוחם [מלבי"ם]. מצד אחד, רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי, תיאור הממחיש את מספרם העצום של האויבים, העולה על מספר שערות ראשו [רד"ק, מצודת דוד]. מצד שני, עָצְמוּ, ביטוי הנגזר מהמילה "עצם" המורה על קושי וחוזק [מצודת ציון], ומעיד על כך שהתוקפים התחזקו וצברו עוצמה רבה [רד"ק].
הרודפים עצמם מתחלקים לסוגים שונים של איום. תחילה מוזכרים שׂנְאַי חִנָּם, אנשים השונאים אותו ללא כל סיבה והצדקה, שכן מעולם לא חטא או הרע להם [מצודת דוד, שטיינזלץ]. לעומתם ניצבים מַצְמִיתַי, לשון כריתה והשמדה [מצודת ציון], והם האויבים אשר פועלים מתוך כוונת זדון להורגו ולאבדו מן העולם [אבן עזרא, שטיינזלץ]. הללו מתוארים כאֹיְבַי שֶׁקֶר, הטופלים עליו תואנות שווא ועלילות דברים [מאירי]. לפי [רש"י], השנאה כלפיו שקרית וחסרת בסיס במיוחד לאור העובדה שהוא כלל אינו מנסה להתעמת איתם או לחשוף את טעויותיהם, ובכל זאת הם מתנכלים לו.
שיאה של הרדיפה, מעבר לאיום על הנפש והגוף, מתבטא בפגיעה הממונית והמשפטית במילים אֲשֶׁר לֹא גָזַלְתִּי אָז אָשִׁיב. הפרשנים מסכימים כי מדובר במצב שבו האויבים תובעים את המשורר בטענות הבל, ודורשים ממנו להשיב רכוש שמעולם לא לקח. [רש"י] מוסיף כי מדובר במעין שוחד ודמי פיוס, שהמשורר נאלץ לשלם מכיסו הפרטי כאשר ההמון נאסף נגדו, בניסיון להשקיט את זעמם.
ברובד ההיסטורי והלאומי, [אלשיך] דורש את הפסוק על גלות רומי ועשרת הרוגי מלכות. לפי פירוש זה, הפסוק מתאר מצב שבו חכמי ישראל נאלצו "להשיב" ולשלם בחייהם על חטא מכירת יוסף. בכך נגזר עליהם לשאת בעונש על מעשה "גזל" שהם עצמם לא ביצעו, אלא התגלגל אליהם בעלילת שקר של הגויים שביקשו להתנקם בהם במסווה של עשיית משפט.