זעקה נואשת לעזרה בוקעת מתוך תחושת טביעה ואובדן שליטה, כאשר הסכנה מגיעה לשיאה ומאיימת על הקיום. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מים אינה מתארת מים ממשיים, אלא משמשת כמשל לאויבים, למצוקות קשות ולצרות עמוקות השוטפות את האדם [אבן עזרא, מאירי, מצודת דוד]. באופן ספציפי יותר, המים מסמלים את אומות העולם המשעבדות את ישראל [רש"י].
הביטוי עַד־נָֽפֶשׁ ממחיש את חומרת המצב. הפירוש המקובל הוא שהצרות משולות למי שיטפון שהגיעו כבר עד לצווארו של האדם ולמקום הנשימה שלו, כך שהוא קרוב מאוד לטבוע ולמות, ונפשו עומדת לצאת מגופו [רד"ק, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. מנגד, יש המעניקים לביטוי זה משמעות רוחנית ולא רק פיזית. על פי גישה זו, הפסוק מתייחס לגלויות ישראל, ובראשן גלות בבל. בעוד ששעבוד רגיל פוגע רק בגוף האדם דרך עבודת פרך, הגזרות בבבל, כמו החובה להשתחוות לפסל, היוו צרה עמוקה יותר שפגעה באמונה ואיימה לאבד את הנפש עצמה [אלשיך].
לצד פירושי המשל, ישנה מסורת הקושרת את הפסוק לאירוע היסטורי ממשי של מסירות נפש בים סוף. לפי תיאור זה, הפסוק מהווה את זעקתו האישית של נחשון בן עמינדב. בשעה ששבטי ישראל עמדו על שפת הים והתווכחו מי ייכנס ראשון, קפץ נחשון אל הגלים והחל לטבוע עד שהמים הגיעו לנפשו. באותו זמן עמד משה והאריך בתפילה, עד שה' הורה לו להפסיק ולהתחיל לפעול משום שידידיו טובעים בים. בזכות פעולה זו של קפיצה למים עד סכנת חיים, זכה שבטו של נחשון, שבט יהודה, למלכות בישראל [תורה תמימה].