תפילה למיצוי הדין ופגיעה מוחלטת ובלתי נמנעת באויבים ובצוררים. המילים זעמך וכן חרון אפך מבטאות את כעסו של ה' [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], אך יש המצביעים על הבחנה מדויקת בין המושגים: זעמך מתאר את הקללה והייסורים עצמם, בעוד חרון אפך משול לשליח או למטה הזעם היוצא מאת ה' כדי להוציא לפועל את העונש [מלבי"ם].
הבקשה שפך עליהם מכוונת להנחתת המכה מלמעלה. אם ינסו האויבים לברוח מן הזעם שניחת עליהם, ישיגם חרון האף, ירדוף אחריהם ויוודא שלא יוכלו להימלט בשום דרך [רד"ק, אבן עזרא].
ברובד נוסף, המשויך לייסורי הגלות, הבקשה היא שהזעם יישפך על האויבים בבת אחת. עם זאת, כדי שלא ימותו כהרף עין ויפסיקו לחוש את כאב העונש, מבקשים הנרדפים שה' ייתן לאויבים כוח לסבול את המכה הראשונה. כך, וחרון אפך ישיגם – המשך הכעס ידביק אותם ויפגע בהם בעודם בחיים, בטרם יכלם הזעם הראשוני [אלשיך].