השגחתו של ה' על הסובלים והחלשים מוכיחה כי ייסורי הצדיקים אינם נובעים מחוסר ידיעה מצדו או ממיאוס כלפיהם [מלבי"ם]. השמחה מתעוררת כאשר הכל רואים שה' מאזין לתפילתם של החסרים והנדכאים [מצודת דוד].
ההבנה הפשוטה של המונח אֶבְיוֹנִים מתייחסת לעניים כפשוטם, שה' שומע לתפילתם אף על פי שאין באפשרותם להביא לו מתנות או לנדור נדרים [ביאור שטיינזלץ]. אזכור זה מתקשר למצבו האישי של המשורר, שהעיד על עצמו קודם לכן כעני וכואב [אבן עזרא]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאביונים מסמלים את עם ישראל, בני הגלות.
במקביל, הפסוק מציין את אֲסִירָיו. ברמה המעשית, אלו הם אנשים משוללי חירות שה' גואל ומושיע [ביאור שטיינזלץ], או רמז לאויבי המשורר שזממו לאסור אותו [אבן עזרא]. אך בהמשך לגישה המרכזית, המונח מתייחס לאסירי הגלות.
הפרשנים עומדים על כך שהם נקראים אֲסִירָיו – האסירים של ה'. הסיבה לכך היא שמאסרם וגלותם לא קרו במקרה, אלא הם נאסרו בגזירת ה' ובמשפטיו הישרים, לאחר שהמרו את פיו [מצודת דוד, מאירי]. למרות זאת, ה' אינו מבזה את תפילתם. אף על פי שהם אסירי הגלות, הדבר נתון לשליטתו המלאה של ה', וכאשר ירצה בכך הם ישוחררו, ואומות העולם יראו כי ה' לא בזה להם בגלותם [רד"ק].
גישה ייחודית מציגה קריאה עמוקה של סדר המילים בפסוק, המלמדת על מעלת התפילה בעד האחר. תחילה ה' שומע אל האֶבְיוֹנִים, שהם בני ישראל בגלות. הם מתפללים ומבקשים רחמים על אֲסִירָיו – שהיא השכינה עצמה ופמלייתה, הנמצאת כביכול ב"מאסר" בתוך הגלות יחד עם העם. ה' עונה תחילה למתפללים על חבריהם, ובזכות תפילתם של ישראל על השכינה, הוא אינו מבזה אותה וגואל אותה [אלשיך].