השמחה וההלל של הבריאה כולה קשורים בקשר הדוק לגאולת ישראל, שכן השמים והארץ ישבחו את ה׳ כאשר הוא יביא את הישועה המיוחלת [אבן עזרא]. ישועה זו תתבטא בכך שאֱלֹהִים יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן וְיִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָה מחורבנן. הפרשנים דנים בשאלה מדוע מודגשים דווקא מקומות אלו. הגישה המרכזית היא שציון מוזכרת בהיותה עיר המלוכה והבירה, ואילו "ערי יהודה" מייצגות הלכה למעשה את כלל ערי ארץ ישראל שנחרבו [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. דעה נוספת מסבירה שערי יהודה מוזכרות בנפרד משום שיש להן חלק ונחלה ישירה בירושלים [אבן עזרא]. מנגד, יש מי שרואה באזכור זה רמז היסטורי ורוחני: הפסוק מכנה את כלל גולי ישראל בשם "יהודה", משום שבעת הגאולה יתאחדו כולם תחת ממשלת מלכות בית דוד, שמקורה בשבט זה [מאירי].
בעקבות הישועה והבניין, וְיָשְׁבוּ שָׁם אותם אסירי הגלות ואנשי יהודה, שהם זרע עבדי ה׳ [מצודת דוד, רד"ק, מאירי]. ההבטחה נחתמת במילה וִירֵשׁוּהָ, המבטאת העברת בעלות מוחלטת והנחלת המקום לבנים אחריהם [מלבי"ם]. מילה זו, המכוונת כלפי ציון או כלפי ארץ ישראל כולה [רד"ק], טומנת בחובה הבטחה לנצחיות הגאולה. בשונה מגאולות היסטוריות קודמות שהיו בבחינת "מתנה" זמנית שעלולה להילקח או להיפסק, ירושה זו תהיה קניין עולמים רציף וללא הפסק לעולם, בעוד שאר העולם אינו זוכה לבניין דומה [אלשיך].