משבר אישי ולאומי מוביל למצב של השפלה פומבית עמוקה, שבו האדם מוצא את עצמו מוקד ללעג מצד כל שדרות החברה. המצוקה אינה מתבטאת רק בכאב הפנימי, אלא בבידוד חברתי מוחלט, כאשר מגדול ועד קטן הופכים את סבלו לנושא שיחתם ובידורם.
המילה יָשִׂיחוּ עניינה סיפור דברים ושיחה [מצודת ציון]. הפרשנים מצביעים על כך שההשפלה מגיעה משני קצוות מנוגדים של המדרג החברתי. מצד אחד נמצאים יֹשְׁבֵי שָׁעַר. אלו הם האנשים הנכבדים, השופטים ומנהיגי העיר שיושבים בשער [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שאין זה מדרכם של אנשים חשובים לעסוק בדברי רכילות של מה בכך, אפילו הם יושבים ומדברים בגנותו של המשורר [מצודת דוד, רד"ק]. יש המפרשים תיאור זה על דרך המשל הלאומי, לפיו מדובר בגויים עשירים ומעונגים הקובעים את מושבם בשערי העיר כדי להתלוצץ על חשבון גולי ישראל קשי היום שעוברים על פניהם [אלשיך]. הסיבה לאותו לעג מוסברת כנובעת מחטאיו של המשורר [אבן עזרא], או מחריגותו ומוזרותו בעיניהם [ביאור שטיינזלץ].
מצד שני, ההשפלה מחלחלת גם אל פשוטי העם ואל השוליים החברתיים. וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר מלמד כי המשורר הופך לנושא לבדיחות, לנגינות ולשירים בפי השיכורים [רש"י, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. כאשר הם שותים וטוב ליבם, הם מנגנים ושרים על קורותיו מתוך בוז וקלון [מצודת דוד], ויש שאף חוגגים ושותים במיוחד כדי לשמוח לאידו ועל צרתו [אלשיך].
מתוך תהום ההשפלה הזו, שבה החברה כולה שמה אותו ללעג, צומחת התפילה של הפסוק הבא. דווקא הרגע שבו כולם מתלוצצים עליו הופך ל"עת רצון", הזמן הראוי והמסוגל ביותר לפנות אל 'ה מתוך המצוקה ולבקש את חסדו וישועתו [מלבי"ם, אלשיך].