תפילת המשורר למפלתם המוחלטת של אויביו נשענת על דימויים פיזיים של עיוורון וקריסה גופנית, המייצגים יחד אובדן כוח, יציבות ומעמד.
הבקשה תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת מתפרשת בשני מישורים. במישור המעשי, חוסר היכולת לראות הוא הגורם הישיר לכך שהאויבים ימעדו וייפלו [אבן עזרא], שכן החושך ימנע מהם להבחין במוקשים ובפחים שהונחו בדרכם, והם יילכדו בהם [מלבי"ם]. במישור הרעיוני, הבקשה היא שעיניהם יחשכו מלראות בהתגשמות תקוותיהם ומזימותיהם הרעות [מאירי]. מנקודת מבט היסטורית המבוססת על דברי חז"ל, קללה זו מכוונת כלפי גלות מדי וגזירות המן, ופועלת כעונש של מידה כנגד מידה: כשם שמלכות מדי "החשיכה" את פניהם של ישראל בתעניות ובצומות, כך מבוקש שעיניהם שלהם יחשכו [אלשיך].
החלק השני של המשפט, וּמָתְנֵיהֶם תָּמִיד הַמְעַד, מתאר את התוצאה הישירה של העיוורון. המילה הַמְעַד היא לשון ציווי, שמשמעותה לגרום להם להחלקה, להשמטה ולערעור יציבותם [מצודת ציון, רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים בוחנים מדוע בחר הכתוב להתמקד דווקא במותניים. מבחינה פיזיולוגית, כאשר אדם אינו רואה את דרכו ורגליו נשמטות ומחליקות, הכאב מורגש בעיקר באזור המותניים [מצודת דוד]. מעבר לכך, המותניים מהווים את מרכז הכובד, ובהם תלויים זקיפות הקומה והכוח הפיזי של האדם [רד"ק].
קריסה זו של המותניים משמשת כמשל לנפילתם של האויבים ממעמדם הרם, מגאוותם ומעצותיהם, כך שלא יישאר להם כל בסיס או מעמד [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. גם בחלק זה של התיאור קיים יסוד של מידה כנגד מידה: לעומת האופן שבו התאזרו כוחות הרשע וחיזקו את מותניהם כדי לפגוע בעם ישראל, מבקש המשורר שמותניהם שלהם ימעדו ויקרסו [אלשיך].