יצא לכם פעם לנסות ללכת בחדר חשוך לגמרי ולהרגיש שאתם עומדים להיתקל במשהו או לאבד את שיווי המשקל? כשמתפללים לה׳ שיעצור את האויבים שמנסים לעשות רע, התפילה משתמשת בדיוק בתחושה הזו. המשורר מבקש שתֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת, כלומר, שהאויבים לא יצליחו לראות את הדרך. כשאדם לא רואה לאן הוא הולך, הוא עלול להיתקל במכשולים וליפול. בנוסף, יש לזה גם משמעות עמוקה יותר: התפילה היא שהם פשוט לא יזכו לראות את התוכניות הרעות שלהם מצליחות ומתגשמות.
בהמשך מבקש המשורר וּמָתְנֵיהֶם תָּמִיד הַמְעַד. המילה הַמְעַד פירושה לגרום למישהו להחליק, למעוד ולאבד את היציבות שלו. ולמה הכתוב מזכיר דווקא את המילה וּמָתְנֵיהֶם? המותניים הם מרכז הכוח ושיווי המשקל של הגוף שלנו. כשאנחנו עומדים חזקים וזקופים, זה בזכות אזור המותניים, וכשאנחנו מחליקים ונופלים, שם אנחנו מרגישים את חוסר היציבות. הבקשה כאן פועלת לפי העיקרון של מידה כנגד מידה: האויבים התאמצו והשתמשו בכל הכוח והגאווה שלהם כדי להזיק, ולכן התפילה היא שהם יאבדו את הכוח והיציבות שלהם, וכך לא יוכלו לפגוע באף אחד.