המשורר מצהיר על כוונתו להלל את ה' ולהביע בפניו הכרת הטוב, תוך יצירת הבחנה בין שירת שבח כללית לבין הודיה אישית ועמוקה. התרוממות רוח זו עתידה להתרחש בעת היציאה מן הגלות [רד"ק].
ההבטחה אֲהַלְלָה שֵׁם־אֱלֹהִים בְּשִׁיר מבטאת את הכוונה לספר את תהילותיו הכלליות של ה' [מלבי"ם] באמצעות שירות ותפילות [מאירי]. יש המפרשים כי שיר זה מכוון להלל על ישועתה של השכינה [אלשיך].
לעומת זאת, החלק השני של הפסוק, וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה, מצביע על מדרגה אישית וממוקדת יותר. המילה וַאֲגַדְּלֶנּוּ משמעה אפאר את שמו [ביאור שטיינזלץ], וזאת בְתוֹדָה – על ידי הודאה על חסדים ספציפיים וטובות מיוחדות שה' גמל עם האדם באופן אישי [אבן עזרא, מלבי"ם], וכן באמצעות הקרבת קרבן תודה ממשי [רד"ק].
מתוך כך עולה כי ההודיה האישית מגדילה ומרוממת את ה' אף יותר מהשירה הכללית [מלבי"ם]. בעוד שהשיר הוא הלול גרידא של שם ה', פעולת ההודיה והכרת הטוב על הגאולה האישית טומנת בחובה כוח רוחני של ממש; היא זו ש"מגדילה" כביכול את כוחו של ה' וגורמת להמשכת שפע אלוהי רב יותר בעולם [אלשיך].