המשורר מצייר תמונה חיה ומעוררת אימה של אדם הנאבק על חייו מול כוחות טבע אדירים, תמונה המשמשת משל רב־עוצמה למצוקה קיומית ולצרות כפולות ומכופלות שאין מהן מוצא.
בתחילת התיאור זועק המשורר כי שקע בִּיוֵן מְצוּלָה. הפרשנים מסכימים כי מדובר בבוץ עמוק, רפש או טיט דביק הנמצא בקרקעית המים. השילוב בין המילים ממחיש סכנה כפולה: אדם עלול לטבוע במים עמוקים, או לשקוע בבוץ טובעני, והשקיעה בבוץ הנמצא בתוך מצולות הים מסמלת צרה בתוך צרה [רד"ק, מאירי]. מצב זה מוביל לכך שוְאֵין מׇעֳמָ֑ד - אין קרקע מוצקה שעליה ניתן להישען, והאדם ממשיך לשקוע מטה מטה [מצודת דוד, מלבי"ם, שטיינזלץ]. יש המדייקים בלשון המילה ומסבירים כי אף לא אחד מאיברי גופו מצליח למצוא נקודת משען לעמוד עליה [רד"ק, מאירי].
הסכנה הולכת ומחריפה כאשר הוא מצהיר בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי. השִׁבֹּלֶת מפורשת כזרם מים עז, מרוצת הנהר או מערבולת [רש"י, אבן עזרא, שטיינזלץ, מצודת ציון]. כאן מצטיירת סכנה משולבת: מים עמוקים מסוכנים גם כשהם שקטים, ומים שוטפים מסוכנים גם כשהם רדודים. ההיקלעות למים שהם גם עמוקים וגם שוטפים בעוצמה, מבטאת חוסר אונים מוחלט [מצודת דוד, מלבי"ם]. עם זאת, למרות תיאור השטיפה, הכוונה היא שהזרם רק כמעט ושטף אותו לחלוטין, שכן בהמשך המזמור הוא מתפלל שהמים לא ישטפוהו [אבן עזרא].
מעבר לתיאור הפיזי, תמונת הטביעה מתפרשת כמשל למצבים היסטוריים ורוחניים בחיי עם ישראל. הבוץ והזרם השוטף מסמלים את האויבים הרבים ואת סכנת המרד בירושלים, שעקרו את המשורר ממקומו ואילצו אותו לברוח [מלבי"ם]. ברובד נוסף, המצוקה הכפולה נדרשת על תקופת גלות מדי וגזירת המן: המים העמוקים רומזים לחטא ההשתחוויה לצלם, שפגם בנפש, ואילו הטיט הדביק והחומרי מסמל את ההנאה מסעודתו של אחשוורוש. שילובם של שני החטאים יחד הוא שיצר את הגזירה הקשה והעמוקה שנדמתה כחסרת סיכוי [אלשיך].