זעקתו של המשורר מבטאת מצוקה כפולה, והוא מייחל להצלה אלוהית הן מפני אויבים בשר ודם והן מפני נסיבות חיים מאיימות. המילים מטיט וממעמקי מים משמשות כמשל לצרות קשות ומצוקות עמוקות [מאירי, מצודת דוד]. בקשה זו מקבילה לתחילת המזמור, שם תיאר המשורר את עצמו כמי שכבר טבע במצולה ובמים עמוקים [אבן עזרא, מלבי"ם].
לכאורה עולה קושי מהפסוק: אם המשורר כבר העיד על עצמו בתחילת המזמור שטבע, מדוע הוא מבקש כעת וְאַל אֶטְבָּעָה? ההסבר לכך הוא שהתיאור הקודם ביטא צרה כה גדולה וקרובה למוות, עד שהמשורר החשיב את עצמו כמי שכבר מת וטבע. כעת, בקשתו היא להינצל ממוות ממשי, מאובדן מוחלט או מגלות נצחית, ולא לשקוע בהם לחלוטין [רד"ק, מצודת דוד].
הפרשנים מציגים גישות שונות לגבי הקשר שבין האויבים למים. גישה אחת מתארת אדם הלכוד בין שתי סכנות מוחשיות: אם ינסה להיחלץ מן המים, הוא חושש מפני אויביו הממתינים לו על השפה כדי להורגו, ואם יישאר במקומו הוא חושש לטבוע. על כן, הוא מתחנן לה' שיציל אותו משני האיומים גם יחד [מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה כאן שילוב של מציאות ומשל. לפי פירוש זה, המשורר מבקש להינצל מִשֹּׂנְאַי במציאות, באותו אופן שבו אדם ניצל וּמִמַּעֲמַקֵּי מָיִם. כלומר, האות וי"ו במילה "וממעמקי" משמשת להשוואה, והבקשה היא להינצל מהשונאים ממש כפי שניצלים מטביעה במים [רד"ק, מצודת דוד].
ברובד היסטורי ורעיוני עמוק יותר, הפסוק נדרש כרמז לגלויות ישראל ולחטאיהם. הטִּיט מסמל את ההנאה החומרית מסעודת אחשורוש, חטא שהוביל לגזירת ההשמדה של המן בגלות מדי. לעומת זאת, מַעֲמַקֵּי מָיִם מרמזים לחטא הקודם של השתחוויה לצלם בבבל. תפילתו של המשורר היא להינצל תחילה מן "הטיט", כלומר להתנקות מעוון הסעודה ולהינצל מחתימת גזר הדין. מתוך כך, הוא מבקש להינצל גם מאויביו בעלי הבחירה החופשית, המן ואחשורוש, וגם מההשלכות של עוון הצלם בבבל, שהיה קל יותר לכפר עליו משום שנעשה רק כלפי חוץ מתוך פחד [אלשיך].