מתוך מצוקתו וצערו העמוק, פונה המשורר לקלל את אויביו ששמחו לאידו. קללה זו מגיעה כמענה ישיר לכך שאויביו ניסו להרעיל את מזונו, ולכן הוא משתמש באותם דימויים של אכילה וסעודה כדי לאחל להם מפלה [אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
המשורר מבקש כי יְהִי שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם לְפָח, כלומר שהשולחן שעליו הם סועדים יהפוך עבורם לרשת ומלכודת [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. ממש כשם שעוף נמשך אל האוכל המונח במלכודת ונלכד בה, כך שולחנם של האויבים יהיה מקור נפילתם [מלבי"ם]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מבטא עיקרון של מידה כנגד מידה: הדברים שהאויבים חושבים לטובה ולתועלת, יתהפכו עליהם לרעה [מצודת דוד].
בחלקו השני של הפסוק, מוסיף המשורר: וְלִשְׁלוֹמִים לְמוֹקֵשׁ. המילה לְמוֹקֵשׁ מתפרשת כתקלה ומכשול [ביאור שטיינזלץ]. באשר למילה וְלִשְׁלוֹמִים, הפרשנים מציגים מספר מובנים משלימים: רוב הפרשנים מסבירים כי דווקא כאשר האויבים יקוו לשלום ולשלווה, תקוותם תהפוך למלכודת [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, המאירי]. יש המפרשים זאת על הפעולות שהם עושים למען השלום או על שולחן הסעודה שעורכים לשם כך [ביאור שטיינזלץ], ויש המדייקים כי האות למ"ד משמעותה "במקום" – כלומר, במקום השלום שציפו לו, יקבלו מוקש [אבן עזרא]. פירוש נוסף מציע כי הכוונה היא לאנשי שלומם של האויבים [מלבי"ם].
בעוד שיש מי שרואה בכפילות הפסוק חזרה על אותו רעיון במילים שונות לשם הדגשה [מצודת דוד], קיימת הבחנה מעניינת בין המושגים: הפָח נועד רק ללכוד את בעל החיים מבלי להזיקו, ואילו המוֹקֵשׁ גורם לפגיעה ולנזק של ממש. מכאן שהקללה מתעצמת – הדבר שהם חושבים שיביא להם שלום, לא רק ילכוד אותם אלא יהפוך למכשול שיפגע בהם פיזית [מלבי"ם].
לאורך הדורות, מצאו חכמים השתקפות חיה של פסוק זה בסיפור מגילת אסתר. כאשר אסתר המלכה זימנה את המן לסעודה, היא למעשה טמנה לו פח, בדיוק ברוח הקללה ששולחנו יהפוך למלכודת [תורה תמימה]. בני ישראל חששו תחילה שסעודה משותפת זו של אסתר, המלך והמן היא מזימה נגדם, אך בפועל התברר כי המשתה, שנועד לכאורה לאנשי שלומם של המן וסיעתו, הפך עבורם למוקש מאת ה' [אלשיך].