הפנייה לה׳ בפסוק זה מבוססת על בקשת ישועה הנשענת לחלוטין על מידותיו של ה׳, ולא על זכויותיו של האדם. המשורר מבקש כי ה׳ יענה לו כי טוב חסדך, כלומר, חסדו של ה׳ הוא זה שמיטיב עמו בפועל, והוא מבטא עד כמה חסד זה אכן טוב עבורו [אבן עזרא]. מתוך כך, הבקשה היא שה׳ יפעל כלפיו מתוך רחמים, ולא ידון אותו על פי מעשיו וחטאיו [רד"ק]. יש הרואים בבקשה זו גם הכרה בכך שמידת החסד האלוהית טובה וגבוהה יותר מכל חן או חסד טבעי שאדם יכול למצוא בעיני שליט בשר ודם, כדוגמת החן שמצאה אסתר המלכה [אלשיך].
תכליתה של בקשת ההיענות היא הצלתו של המשורר [ביאור שטיינזלץ]. לשם כך הוא מתחנן פנה אלי, בקשה המבטאת רצון לקשר ישיר וקרוב. להבדיל ממלך בשר ודם שעשוי להיעתר לבקשתו של אדם אך יחד עם זאת לסרב לראות את פניו, המשורר מבקש שה׳ ממש יפנה אליו את פניו ברצון [חומת אנך]. פנייה זו של ה׳ היא ההפך הגמור ממצב של "הסתר פנים". המשורר מבקש שגם אם חטאי העם גרמו להסתלקות השכינה ולהסתרת הפנים האלוהית, רחמיו הרבים של ה׳ יגברו על החטא ויגרמו לו לשוב ולהאיר את פניו אל המבקש [אלשיך].