כותרת המזמור פותחת במונח מוזיקלי שטומן בחובו זעקה עמוקה על סבל ורדיפות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמזמור זה נאמר על צרות הגלות. אף על פי שהמזמור מנוסח בלשון יחיד, הוא מייצג את קולה של האומה כולה, או לחלופין את קולו של כל יהודי ויהודי הבוכה ומתפלל על צרותיו הפרטיות בתוך הגלות [רד"ק, מאירי]. מנגד, יש הסבורים כי דוד המלך חיבר את המזמור על צרותיו האישיות, כדוגמת התקופה שבה נרדף מפני אבשלום בנו [מלבי"ם, מאירי]. עם זאת, יש מי שמעיר כי סופו של המזמור מוכיח שהוא אכן מדבר על הגלות הכללית [מאירי], בעוד אחרים סבורים כי מילות המזמור יכולות לשאת את שתי המשמעויות גם יחד [מלבי"ם].
באשר לביטוי עַל שׁוֹשַׁנִּים, הפרשנים נחלקים לשני כיוונים עיקריים: הפירוש המוזיקלי והפירוש הרעיוני.
לפי הגישה המוזיקלית, מדובר בשמו של כלי נגינה שהיה עשוי בצורת שושנה [מצודת ציון], או לחלופין כלי נגינה בעל שישה מיתרים [ביאור שטיינזלץ, מאירי]. דעה נוספת גורסת כי זהו פשוט שמו של פיוט מוכר או לחן ידוע שעל פיו הושר המזמור [אבן עזרא].
לעומת זאת, הגישה הרעיונית דורשת את הביטוי כרמז מובהק למצבם של ישראל בגלות. עם ישראל נמשל לשושנה הגדלה בין החוחים; כשם שהקוצים מנקבים ודוקרים את השושנה תמיד, כך אומות העולם מצרות ומכאיבות לישראל ללא הרף, ועל כך באה התפילה [רש"י, חומת אנך, מאירי]. רובד עמוק יותר של הדימוי מצביע על שתי תכונות מהותיות של השושנה המשקפות את מהות הגלות: מצד אחד, צבעה האדום של השושנה מסמל את מידת הדין והרוגז שמופעלים על ישראל בגלות; אך מצד שני, ריחה הטוב מסמל את התועלת שבייסורים, שכן דרכם מתמרקים עוונותיהם של ישראל והם מעלים ריח ניחוח לרצון לפני ה' [אלשיך].