תהלים, פרק ס״ט, פסוק כ״א

כאבו של היחיד הופך בפסוק זה לזעקה של בדידות מוחלטת, שבה השבר הנפשי מוביל לקריסה פיזית, והתקווה האנושית הבסיסית לחמלה נותרת ללא מענה.

הפסוק נפתח בתיאור ההשפלה העמוקה: חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי. חרפתם של הלועגים והאויבים השפילה וריסקה את לבו של הדובר [אבן עזרא]. מאחר שהלב הוא מקור החיים, השבר הנפשי העמוק מוביל מיד לפגיעה גופנית אנושה [מלבי"ם], כפי שמתבטא במילה וָאָנוּשָׁה. הפרשנים מסכימים כי משמעות מילה זו היא חולי כבד, כאב חזק ומכת מוות. מבחינה לשונית, המילה משלבת את שורש הכאב והחולי יחד עם גוף ראשון, כך שהדובר מעיד על עצמו שחלה ונשבר מרוב צער. עוצמת הכאב כה גדולה, עד שהדובר רואה את עצמו כמת, ומצפה שיבואו לנחמו כפי שנהוג לעשות על אדם שהלך לעולמו [מלבי"ם].

מתוך תהום הכאב, הדובר משווע לנחמה: וָאֲקַוֶּה לָנוּד וָאַיִן וְלַמְנַחֲמִים וְלֹא מָצָאתִי. הוא מקווה שיבואו אנשים שירחמו עליו, ינודו לו בראשם לאות השתתפות בצער, וינחמו אותו על שברו, אך הוא אינו מוצא איש [רד"ק, מצודת דוד]. ישנה הבחנה דקה בין סוגי המנחמים: לָנוּד מתייחס להשתתפות העמוקה בצער המצופה מקרובי משפחה, בעוד שוְלַמְנַחֲמִים מתייחס למעגל רחב יותר שיכול לכלול גם אנשים זרים. הטרגדיה היא שהדובר לא זכה לחמלה מאף אחד מהמעגלים הללו [מלבי"ם]. יתרה מכך, הניקוד במילה וְלַמְנַחֲמִים (הכולל את ה"א הידיעה) רומז לכך שהדובר ציפה לאנשים ספציפיים, אלו שהיו נראים כאוהביו, אך גם הם אכזבו אותו [רד"ק], ובמקום נחמה הוא זכה ליחס הפוך [מאירי].

רובד פרשני נוסף וייחודי לוקח את כאבו של היחיד ומעתיק אותו אל הזיכרון הלאומי של ימי גלות פרס ומדי. לפי גישה זו, הפסוק נאמר אמנם בלשון יחיד, אך הוא מייצג את האומה כולה בימי גזירת המן. חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי מתאר את שברם של יהודי שושן אשר צמו והתענו שלושה ימים ולילות, וציפו לישועה במשתה הראשון שעשתה אסתר. כאשר שמעו שאסתר לא ביקשה את ביטול הגזירה אלא רק חזרה והזמינה את המן למשתה נוסף ביום המחרת, לבם נשבר והם חלו מרוב ייאוש (וָאָנוּשָׁה). הם קיוו למצוא נחמה אצל מנהיגיהם, מרדכי ואסתר, אך לא מצאו, שכן הם לא הבינו שעיכוב הישועה ליום נוסף נועד להשלים את מירוק העוונות של העם על כך שנהנו מסעודת אחשורוש [אלשיך].