תהלים, פרק ס״ט, פסוק י״א

מצוקתו של האדם הסובל מעמיקה כאשר הוא מתאר וָאֶבְכֶּה בַצּוֹם נַפְשִׁי, מצב שבו הוא בוכה ומתענה, או לחלופין בוכה על מצבה הרוחני והנדכא של נפשו. אולם, במקום לעורר רחמים, דווקא פעולות אלו של אבל ותשובה לה' מביאות לכך שוַתְּהִי לַחֲרָפוֹת לִי. האויבים רואים שהתפילות אינן נענות, ולועגים למתפלל בטענה שה' מאס בו וגזר על נפשו אבדון, ואף מנצלים את הווידוי שלו כדי ללעוג על כך שישראל עזבו את אלוהיהם. חרפה זו ניכרת גם במישור הפנימי והפיזי, שכן הצום והבכי משחיתים את מראהו של האדם עד שהוא הופך למושא לבוז אפילו בעיני עצמו ובעיני כל רואיו.