במקום לזכות לחמלה ולנחמה, סביבתו של המשורר פועלת במכוון כדי להעצים את מכאובו. כאשר הוא זקוק למאכל משיב נפש או לסעודת אבלים, וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי עשב מר ורעיל הנקרא רֹאשׁ. במקביל, במקום להרוות את צמאונו ביין משמח, וְלִצְמָאִי יַשְׁקוּנִי חֹמֶץ במטרה אכזרית להגביר את תחושת הצימאון. תיאור זה מהווה משל למציאות שבה האויב מתאכזר אל החלש ומוסיף על סבלו הקיים. בדרך זו, אפילו ברגעי שבירת צום או בעת אבל, יריביו מחבלים בנחמתו וגורמים לאוכל ולשתייה להרגיש כמרירות צורבת.
תהלים, פרק ס״ט, פסוק כ״ב
וַיִּתְּנ֣וּ בְּבָרוּתִ֣י רֹ֑אשׁ וְ֝לִצְמָאִ֗י יַשְׁק֥וּנִי חֹֽמֶץ׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.