דברי תוכחה חריפים מופנים כלפי שופטים המעוותים את הדין ונוהגים במשוא פנים. מאחר שה' נוכח בעדת השופטים ומשגיח על מעשיהם, הטיית המשפט נתפסת כעזות מצח, והשופטים נשאלים כיצד אינם יראים לעוות דין שה' מעורב בו [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל מתייחס להטיה מודעת של המשפט לטובת בעלי הכוח. עם זאת, גישה מורכבת יותר מציעה כי לעיתים השופטים אינם מתכוונים מראש לעוות את הדין. הם מזהים את העוול ויודעים מי העשוק, אך מכיוון שבעל הדין שמנגד הוא רשע, אלים ותקיף, הם חוששים להתעמת עמו ונכנעים לו. במצב שבו שופטים חוששים מבעלי זרוע, מוטב שיסתלקו מן הדין לחלוטין ולא יוציאו תחת ידם משפט מעוקל [אלשיך].
הביטוי וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ מוסבר על ידי הפרשנים כהעדפה, מתן כבוד וחנופה לאנשים רשעים בדין [מאירי, מצודת ציון, מצודת דוד]. מבחינה לשונית, נשיאת פנים היא הפעולה ההפוכה מ"נפילת פנים", והיא מבטאת קבלה, העדפה והארת פנים [אבן עזרא]. הסיבה לכך שהשופטים נושאים את פני הרשעים היא מעמדם החברתי; מדובר באנשים חזקים, גדולים ועשירים, והשופטים בוחרים להחניף להם ולהעדיף אותם, ובכך נמנעים מלהוציא את משפטם של העניים מידם [רד"ק].