הקריאה למערכת המשפט היא לשמש חומת מגן עבור החלשים והפגיעים ביותר בחברה. על הדיינים מוטלת החובה להגן באופן פעיל על מי שאין לו כוח, השפעה או אמצעים למאבק משפטי מול עושקים תקיפים ועשירים [ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מונה קבוצות אלו בפירוט משום שהן אלו שנעשקות על פי רוב [מאירי]. הפרשנים מבחינים בין המעמדות השונים המוזכרים: דל הוא אדם חלש מבחינה כלכלית שיש לו מעט [אלשיך], בעוד יתום הוא מי שאין לו עוזר שיוכל לדבר בעדו [אבן עזרא]. עני מתאר אדם נכנע [מלבי"ם באור המילות] או כזה שמצבו ירוד אף יותר מהדל [אלשיך], ואילו רש הוא אדם שהתרושש מנחלתו [מלבי"ם באור המילות] ונותר ללא כלום [אלשיך].
הציווי שפטו דורש מהדיינים לקחת על עצמם את משפטם של החלשים ולהציל את ממונם מידי העושקים [רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שההוראה הצדיקו משמעותה שאם הצדק עם החלש, על הדיין לזכות אותו בדין באופן ברור, מבלי להטות את המשפט לטובת הרשעים ומבלי לשאת פנים לעשירים מתוך פחד או חנופה [רש"י, רד"ק, אבן עזרא]. אין לפסוק לטובת העשיר רק כדי למנוע ממנו בושה פומבית מתוך כוונה להפוך את הדין בסתר לאחר מכן [מצודת דוד]. על אף החשש של דיינים להיכנס לתיקים מורכבים שבהם לעני אין יכולת לשלם אם יפסיד, אל להם להסתלק מהדין, כדי שהדל לא יחשוד בהם במשוא פנים וישחית את נפשו [אלשיך]. עם זאת, הציווי גם מזהיר שאת עצם המשפט יש לנהל כדין, מבלי לרחם על העני רק בשל עוניו, אלא לשפוט משפט ראוי [מצודת דוד].
מנגד, ישנה גישה המפרשת את המילה הצדיקו מלשון צדקה או צדק שהוא לפנים משורת הדין. לפי תפיסה זו, הצדק דורש השקפה רחבה יותר על מצבם של הנידונים מאשר המשפט היבש [מלבי"ם]. לכן, אם לאחר בירור המשפט נמצא שהעני חייב בדין ואין לו ממה לשלם, על הדיין לנהוג עמו בצדקה ולשלם את החוב מכיסו הפרטי, ובכך לקיים את שני חלקי הפסוק, קודם משפט ואחר כך צדקה [תורה תמימה, חומת אנך].