קריאה נחרצת מופנית אל הדיינים והמנהיגים, הדורשת מהם לא רק לשפוט בצדק אלא לפעול באופן אקטיבי כדי להגן על החלשים בחברה מפני ניצול. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה פַּלְּטוּ היא הצלה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
קיימות מספר גישות באשר לאופי ההצלה הנדרשת בפסוק. גישה אחת מדגישה כי ההצלה כאן היא בנפש ובגוף, כלומר הגנה על החלש כדי שלא יפגעו בו פיזית [רד"ק, אבן עזרא], וזאת כהשלמה לפסוק הקודם שעסק בעשיית משפט בענייני ממון. לעומת זאת, יש המפרשים שהדרישה היא לעשות משפט צדק ולהציל את הנעשקים והנגזלים מידם של בעלי זרוע הבאים לעשוק אותם בכוח [מצודת דוד, מלבי"ם].
זווית ייחודית מציגה גישה נוספת [אלשיך], המתייחסת למצב שבו העני אכן נמצא אשם בדין וחייב לשלם. לפי גישה זו, חובה על הדיינים לפסוק את הדין גם כאשר לעני אין אמצעי תשלום, כדי להציל אותו מעונש רוחני בגיהנום על חובותיו, מתוך הנחה שהפסיקה תדחף אותו לקבץ נדבות ולפרוע את החוב. במקרים שבהם הנושים הם רשעים שאינם מוכנים לנהוג לפנים משורת הדין, מוטל על הדיינים ללכת בדרכו של דוד המלך ולהעניק לעני צדקה שתכסה את חובו, ובכך לקיים את הציווי מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ. כמו כן, ניתן לראות בחלקו השני של הפסוק הבטחה לדיינים עצמם: בזכות המעשה של הצלת הדל והאביון, ה' יהיה עמם ויציל אותם מידם של הרשעים [אלשיך].