מערכת המשפט האנושית אינה פועלת בחלל ריק, אלא תחת השגחה אלוהית קפדנית ומתמדת. רוב הפרשנים מסכימים כי מזמור זה מהווה אזהרה חמורה לשופטים המטים משפט. הרקע ההיסטורי לדברים, כפי שמזהים חלק מהמפרשים, קשור ככל הנראה לתקופת המלך יהושפט, שהקים מערכת משפט ענפה ביהודה והזהיר את שופטיו כי עליהם לזכור שהם שופטים למען ה׳ ולא למען בשר ודם [רד"ק, מלבי"ם, מאירי].
הפסוק פותח בהכרזה כי אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. המילה נִצָּב מתארת נוכחות תמידית והשגחה [שטיינזלץ], אך כלפי מי מכוון הביטוי בַּעֲדַת אֵל? הגישה המרכזית היא שמדובר במועצת השופטים עצמה [מצודת דוד, שטיינזלץ]. עם זאת, יש המפרשים כי הכוונה היא לעדת ישראל כולה, שבתוכה שוכן כבוד ה׳ [אבן עזרא, מאירי], או לבעלי הדין והעדים שעומדים פיזית בזמן המשפט [מלבי"ם]. זווית רעיונית שונה מציעה כי המילה "אל" מייצגת חסד ורחמים, בעוד "אלהים" מייצג דין קשה. לפיכך, כאשר בני אדם עוסקים במשפט צדק על הארץ או בגמילות חסדים, מידת הדין האלוהית "ניצבת" במקומה – כלומר, נעצרת, ממתינה ונמנעת מלפעול ברוגז בעולם [אלשיך, חומת אנך].
בחלקו השני של הפסוק, בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט, המילה אֱלֹהִים מתפרשת על ידי רוב המפרשים כהתייחסות לדיינים האנושיים עצמם. ה׳ יושב בתוך בית הדין, כאילו הוא שופט יחד עמם, ובוחן מקרוב האם הם פוסקים דין אמת או מעוותים אותו [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד]. דעה חלופית במפרשים גורסת כי המילה מתייחסת למלאכים, שדרכם ה׳ שופט את הארץ [אבן עזרא].
הנוכחות האלוהית בתוך המשפט אינה רק עדות חיצונית. ה׳ שופט את תוככיות לבם ומצפונם של השופטים, כדי לראות אם כוונתם טהורה לשם שמים ואם הם מתעלמים מעושק של חלשים בידי בעלי זרוע [אלשיך, מלבי"ם]. מכאן נגזרת אחריות כבדה ורוחנית: דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה את השכינה בישראל, אך דיין שמעוות את הדין, נושא פנים או נכנע להשפעות, גורם לסילוק השכינה ולהבאת חרון אף לעולם. בשל נוכחות קדושה זו בבית הדין, חלה חובה אפילו על תלמיד היושב לפני רבו ורואה עיוות הדין שלא לשתוק, שכן השופטים והעדים חייבים לדעת לפני מי הם עומדים ומי עתיד להיפרע מהם על חוסר צדק [תורה תמימה].