תהלים, פרק פ״א, פסוק י״ז

הבטחה לשפע אלוהי עצום וברכה חקלאית יוצאת דופן חותמת את המזמור, ומתארת את הגמול השמור לעם ישראל אם ילכו בדרכי ה'.

הפסוק פותח במילה וַיַּאֲכִילֵהוּ, המתייחסת לה' המאכיל את ישראל. הפרשנים מסכימים כי המילה מֵחֵלֶב מבטאת את המיטב והחלק המשובח ביותר, כך שחֵלֶב חִטָּה משמעו החיטה האיכותית והטובה מכל [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון, מלבי"ם].

ההבטחה ממשיכה בתיאור פלאי: וּמִצּוּר דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ. דימוי זה של דבש הניגר מסלע קשה מתפרש בכמה רבדים. הגישה המרכזית רואה בכך משל לשפע רב ועצום שיופיע דווקא במקומות יבשים וצמאים, בדומה לנסים שאירעו לישראל במדבר [רש"י, מצודת דוד]. יש המבארים כי הדבש הוא משל למעדני הארץ, והסלע מסמל מקום חזק, כלומר עם ישראל יזכה בשללם ובמעדניהם של עמים אדירים [רד"ק]. מנגד, יש הקושרים זאת ישירות לחסדי העבר, ומסבירים כי הפסוק מזכיר לעם את אכילת המן, שהיה מתוק מחיטה, ואת המים שיצאו מהסלע, שהיו מתוקים מדבש [אבן עזרא].

הפרשנים עומדים על זמנו של הפסוק ועל חילופי הגופים בו. אף שהמילה וַיַּאֲכִילֵהוּ כתובה בלשון עבר, יש המפרשים כי היא משמשת במקום לשון עתיד, ומרמזת להבטחה שעוד תתגשם [מאירי]. לפי גישה זו, הפסוק מכוון לעתיד לבוא ולתקופת הגאולה, אז תשרה ברכה נסית בארץ, וההרים והסלעים ינטפו שפע של דבש [אלשיך, אבן עזרא].

בנוסף, הפסוק עובר במפתיע מדיבור על נסתר ("ויאכילהו") לפנייה ישירה לנוכח ("אשביעך"). מעבר זה מוסבר כדרכה וסגנונה של לשון הנבואה במקרא, הנוהגת להחליף בין גופים, ולעבור לעיתים מדיבור מפי הנביא לדיבור ישיר מפי ה' [אבן עזרא, מאירי].