התערבות אלוהית לטובת עם ישראל משנה לחלוטין את מאזן הכוחות מול אויביהם, וחושפת את מניעיהם האמיתיים של הרשעים בשעת אימה.
הפסוק פותח בביטוי מְשַׂנְאֵי ה', המכוון לרוב כלפי הרשעים שבאומות העולם וצוררי ישראל [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, מאירי], אם כי יש מי שמזהה אותם עם ה"ערב רב" שהחטיאו את ישראל במדבר [אלשיך].
כאשר תבוא מפלתו של האויב, אותם שונאים יְכַחֲשׁוּ לוֹ. רוב הפרשנים מסבירים שמדובר באמירת שקר, כפירה והכחשה מתוך פחד וכניעה. עם זאת, קיימת מחלוקת כלפי מי מופנה שקר זה ומה תוכנו. גישה אחת גורסת כי האויבים ישקרו לה', יכפרו במציאותו ובהשגחתו [מלבי"ם], או שיכחישו מרוב אימה את העובדה שמרדו בו ושנאו אותו, בניסיון לחמוק מעונש [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה אחרת מפרשת כי המילה "לו" מכוונת לעם ישראל. לפי פירוש זה, כאשר האויבים יראו את תפארתם והתרוממותם של ישראל, הם יפחדו כל כך עד שישקרו ויכחישו שהרעו להם בעבר, ואף יטענו כי כיבדו והיטיבו עמם בימי הגלות [רד"ק, מאירי]. פירוש חלופי וייחודי למילה יְכַחֲשׁוּ מציע כי אין מדובר בשקר, אלא בלשון של חולשה ורזון, כלומר שגופם של האויבים ייחלש ויכמוש מרוב פחד [אבן עזרא].
סופו של הפסוק, וִיהִי עִתָּם לְעוֹלָם, מציג מחלוקת קוטבית באשר לזהות הדמויות שזמנן יימשך לנצח. קבוצת פרשנים אחת סבורה כי המילים מכוונות לאויבים ולשונאי ה', ומשמעותן היא שעת הפורענות והאבדון שלהם הגיעה, והיא תימשך לנצח מבלי שיוכלו לקום שוב [רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, קבוצת פרשנים שנייה מפרשת את הביטוי כברכה המופנית כלפי עם ישראל. לפי תפיסה זו, אילו היו ישראל שומעים בקול ה', עת הטובה, הברכה והטוהר שלהם הייתה נמשכת לעולם ללא הפסק, והם לעולם לא היו גולים שוב בין האומות [רד"ק, מצודת דוד, מאירי, אלשיך].