קול השופר מציין רגע עמוק של התחדשות, משפט וגורלות נסתרים. בראשית החודש, כאשר הלבנה בקושי נראית, יוצאת קריאה להתכנס ולהכיר במשמעות הכבירה והנסתרת של מועד זה.
הפרשנים מסכימים כי המילה בַחֹדֶשׁ מתייחסת ליום הראשון של החודש, זמן התחדשות הלבנה, ובפרט לאחד בתשרי, הלוא הוא ראש השנה [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. ביום זה נצטווינו לתקוע בשׁוֹפָר. התלמוד לומד מכאן את יסודות התפילה של ראש השנה, הכוללים את פסוקי המלכויות, הזכרונות והשופרות [תורה תמימה]. בנוסף למשמעות זו, יש המבארים כי תרועת השופר משמשת אות של חירות, זכר ליום שבו פסקו אבותינו מעבודת הפרך במצרים [רד"ק].
עיקר הדיון הפרשני מתמקד במילה בַּכֵּסֶה, ובו שתי גישות מרכזיות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במונח המציין זמן מיועד ומועד קבוע, כאשר האות ה"א מחליפה את האות אל"ף של המילה "כסא" [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, מצודת דוד, מלבי"ם, תורה תמימה]. לעומת זאת, גישה שניה נשענת על דרשת חכמים, ולפיה המילה גזורה מלשון כיסוי. ראש השנה הוא החג היחיד החל בראש חודש, זמן שבו הלבנה עדיין מכוסה ונסתרת מן העין [תורה תמימה, אבן עזרא, מנחת שי, ביאור שטיינזלץ].
על גבי משמעות הכיסוי, נבנית קומה רעיונית עמוקה. עולה השאלה מדוע ביום חג אנו תוקעים בשופר, המבטא הכנעה ושברון, ולא מנגנים בכלי שיר משמחים ככינור ונבל? התשובה היא שראש השנה הוא יום של דין, שבו תוצאות המשפט נותרות מכוסות ונסתרות. הניצחון בדין מתגלה ויוצא לאור רק בהמשך, לְיוֹם חַגֵּנוּ, שהוא חג הסוכות. בחג זה ישראל נוטלים את הלולבים, בדומה לצבא מנצח הנושא בגאווה את כלי המלך, ובכך מראים שזכו במשפט [אלשיך]. בדומה לכך, יש המפרשים שהמילה קשורה לעריכת חשבון (מלשון "תכוסו"), שכן חודש זה מהווה את הבסיס לחישוב מועדו של חג הסוכות [מאירי].
המילה חַגֵּנוּ מתייחסת לחג ידוע ומוכר [רד"ק], ויש המבארים כי היא רומזת לזביחת קורבנות החג [אבן עזרא].
מתוך פסוק זה דלו חכמי התלמוד יסודות רבים הנוגעים למהותו של ראש השנה. הם למדו מכאן שביום זה נידון העולם, בו נקצבים מזונותיו של האדם לכל השנה כולה, וכן שזהו היום ההיסטורי שבו יצא יוסף מבית האסורים במצרים [תורה תמימה].