האיסור על עבודה זרה מהווה את יסוד הברית בין ה' לישראל, וההתרחקות ממנה שקולה לקבלת כל התורה כולה [מאירי, אלשיך]. הפסוק מחלק את איסור העבודה הזרה לשני רבדים: המחשבה והמעשה. ההוראה לֹא יִהְיֶה בְךָ מתייחסת לרובד הפנימי או האישי. יש המפרשים כי הכוונה היא שלא יימצא כלל פסל ברשותו של האדם [רד"ק], ויש שמבארים כי אזהרה זו מכוונת אל הלב, ואוסרת אפילו מחשבה על עבודה זרה [מלבי"ם]. לעומת זאת, ההמשך וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה אוסר על ביצוע הפעולה הפיזית של הפולחן [מלבי"ם]. בנוסף, קיימת החמרה במושגים המתארים את האלילים, כאשר אֵל נֵכָר מבטא דרגה גרועה ומרוחקת יותר מאשר אֵל זָר [מלבי"ם].
לצד הפירוש הפשטני, חז"ל מצאו רובד פסיכולוגי ומוסרי עמוק במילה בְךָ. הם דרשו את המילה כפשוטה – בתוך גופך, ושאלו איזהו אל זר שנמצא בתוך גופו של אדם. התשובה לכך היא יצר הרע. לפי תפיסה זו, הפסוק אינו רק אזהרה מפני פולחן אלילים ממשי, אלא קריאה להתרחק מכלל העבירות והדחפים השליליים הפנימיים שבאדם [מאירי, תורה תמימה].
מבחינה תחבירית ורעיונית, אזהרה זו משמשת כתנאי. אם עם ישראל ישמע בקול ה' ויעקור מתוכו את העבודה הזרה, אז הוא יזכה לשפע ולברכות המתוארים בהמשך המזמור. הזכרת יציאת מצרים מיד לאחר מכן משמשת כהסבר וכטעם מדוע ראוי לשמור על נאמנות מוחלטת זו, בדומה למבנה המוכר של פתיחת עשרת הדיברות [מלבי"ם].