קולו של ה' בוקע מבעד למילים ומכריז על רגע היסטורי של שחרור מעבדות קשה לחירות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההכרזה מכוונת לגאולת עם ישראל משעבוד מצרים. שחרור זה, שבו פסקה עבודת הפרך של אבותינו, התרחש על פי מסורת חז"ל בדיוק ביום ראש השנה, ומשום כך תקיעת השופר בחג נועדה להזכיר את המאורע [תורה תמימה, מצודת דוד, רד"ק]. לעומת זאת, יש הסבורים כי המוקד כאן הוא יוסף הצדיק, שגם שחרורו מבית הסוהר וכן ההקלה ההדרגתית בתנאי מאסרו אירעו בראש השנה [אלשיך, ביאור שטיינזלץ].
ההבטחה הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ מתייחסת להסרת המשא הכבד מעל הכתפיים [מצודת ציון]. עבור עם ישראל, מדובר בהפסקת נשיאת החומר והלבנים [רד"ק, אבן עזרא, מאירי], ועבור יוסף, משמעות הדבר היא שחרור מן הכלא או הסרת כבלי הברזל שעינו אותו בתחילת מאסרו [אלשיך, ביאור שטיינזלץ].
החלק השני, כַּפָּיו מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה, מציין את הרגע שבו כפות הידיים סרו וחדלו מן העבודה המפרכת [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. המילה מִדּוּד מתבארת בשלושה אופנים שונים המשקפים את אופי השעבוד:
ראשית, הכוונה לקדרות וכלי בישול [מצודת ציון]. לפי גישה זו, השחרור היה מעבודת שירות של עבדים שנועדה לבישול עבור האדונים המצרים [רש"י, מצודת דוד, מאירי], או עבור שומרי הכלא במקרה של יוסף [אלשיך].
שנית, יש המפרשים זאת כעשיית הכלים עצמם, שכן העבדים לא ייצרו רק לבנים אלא עסקו בכל סוגי מלאכת החומר, כולל יצירת קדרות ודודים [רד"ק, מאירי].
שלישית, המילה מתפרשת כסלים שבהם היו העבדים מעמיסים ונושאים את החומר והלבנים באתרי הבנייה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].