קריאה כפולה לעבודת ה' מוצגת כאן, המשלבת שירה קולית ותרועת שופר, ומופנית כלפי האל המהווה מקור כוחנו. פסוק זה קשור באופן הדוק לחג ראש השנה, והוא נאמר במהלך תפילת המוסף של החג [תורה תמימה].
הפרשנים מבארים את הפעולות השונות הנדרשות בפסוק. המילה הַרְנִינוּ משמעותה נשיאת רינה ושירה בפה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], בעוד שהקריאה הָרִיעוּ מתייחסת לתקיעה בשופר [רש"י, מצודת דוד, מאירי]. ה' מתואר בתור עוּזֵּנוּ, כלומר הכוח, המבצר והמשענת שלנו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יש לציין כי במקצת הכתובים המדויקים, מילה זו נכתבת עם האות וי"ו וללא האות יו"ד [מנחת שי].
הסיבה לשמחה ייחודית זו בראש השנה נעוצה ביציאת מצרים. למרות שהגאולה בפועל התרחשה בחודש ניסן, המסורת מלמדת שבראש השנה פסקה העבודה הקשה של בני ישראל במצרים, ובכך החלה חירותם. לכן, אנו נקראים לשבח את ה' שהוא עוּזֵּנוּ, שכן הוא הראה את כוחו וגבורתו כששחרר אותנו משעבודם של אדונים קשים [רד"ק, מאירי]. הפנייה אל לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב אינה מקרית, שכן יעקב הוא זה שירד עם בניו למצרים, ובכך החלה תקופת השעבוד שממנה נגאלו [רד"ק].
שילוב השמחה והתרועה בפסוק מעורר התייחסות מיוחדת. בדרך כלל, תרועת השופר מסמלת חרדה וצרה, ולכן אינה מלווה בשירה. אולם, חג ראש השנה נבדל בכך שמשולבים בו שיר ותרועת שופר יחד, משום שחדוות ה' היא מקור הכוח המפיג את הפחד [מלבי"ם].
מזווית רוחנית, הפסוק פונה לאנשים במדרגות שונות. הצדיקים, שיודעים להפוך את מידת הדין למידת הרחמים, ראויים לשיר בשמחה ולקרוא הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים. לעומתם, מי שאינם במדרגה זו צריכים להימנע משירת שמחה, ותחת זאת לקיים את הָרִיעוּ, המסמל הכנעה ושבירת הלב, כדי שה' יכפר בעדם [אלשיך].