כאשר האדם מסרב להקשיב לקול ה', העונש הקשה מכל אינו בהכרח פגיעה אקטיבית מצד שמיים, אלא נסיגה אלוהית והענקת חופש פעולה מוחלט והרסני. המילה ואשלחהו מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כשחרור והסרת ההשגחה והתוכחה. ה' מסלק את שמירתו, מותיר את העם כהפקר ומאפשר לו ללכת בדרכו [רד"ק, אבן עזרא, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. גישה זו משקפת את העיקרון הרוחני לפיו מי שבא להיטמא פותחים לו פתח, כלומר ה' אינו מונע בכוח ממי שבוחר לחטוא מלהוציא את רצונו אל הפועל [אלשיך]. מנגד, יש המפרשים מילה זו באופן מילולי יותר כנבואה על גירוש פיזי ושילוח של העם מארצו אל הגלות [מצודת דוד, מאירי]. אגב כך, המעבר בפסוק מלשון יחיד במילה "ואשלחהו" ללשון רבים במילה "לבם", מוסבר כדרך מקובלת במקרא כאשר מדברים על העם כקבוצה אחת [מאירי].
באשר למילה בשרירות, הפרשנים נחלקו למספר כיוונים מרכזיים. גישה אחת מסבירה את המילה מלשון ראייה ומראית עין, כלומר העם הלך אחר מה שעיניו ראו [רש"י, מצודת ציון, מאירי]. גישה שנייה מפרשת את המילה מלשון חוזק, קושי ועקשנות של הלב [אבן עזרא, מאירי]. פירושים נוספים רואים בכך ביטוי להרהורי הלב והרצונות האישיים [מאירי, ביאור שטיינזלץ], או אף כתיאור של פשע ועבירה של ממש [מאירי].
כתוצאה משילוח זה, העם ממשיך ללכת במועצותיהם, כלומר על פי העצות, הרעיונות והתכנונים שלו עצמו, במקום ללכת בדרכי ה' [ביאור שטיינזלץ]. מועצות אלו יכולות להיות העצות הרעות שהם יועצים לעצמם [רד"ק], או עצות מטעות שקיבלו מאחרים, כדוגמת השפעתם השלילית של זרים שהסיתו את עם ישראל בחטא העגל [אלשיך]. בסופו של דבר, ההליכה העצמאית הזו ללא תמיכתו והכוונתו של ה', מובילה את העם לשאת בתוצאות המרות של מעשיו ולאבדון שהוא עצמו הביא על עצמו [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ].