תקיעת השופר במועד מוצגת דרך שני מונחים משפטיים שונים המאירים את מהות הציווי מזוויות מגוונות. הגישה הפשטנית בקרב חלק מהפרשנים רואה במילים חֹק ומִשְׁפָּט מונחים קרובים ודומים, המבטאים יחד את גזירת ה' על ישראל לתקוע בשופר ולנגן בכלי שיר ביום החג [אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, רוב הפרשנים מצביעים על הניגוד המהותי שבין המונחים. המילה חֹק מתארת מצווה שטעמה נסתר מעיני אדם, בעוד מִשְׁפָּט מתאר הלכה מובנת בעלת טעם גלוי [מלבי"ם באור המילות]. מתוך הבחנה זו, מוסבר כי הציווי לתקוע בשופר הוא חֹק לְיִשְׂרָאֵל, שכן בני אדם אינם מסוגלים להבין את מלוא עומק טעמה של המצווה ועליהם לקיימה כגזירת מלך. לעומת זאת, כלפי שמיים הדבר נחשב מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, משום שאצל ה' כל המצוות מבוססות על חכמה, יושר והיגיון מוחלט [מלבי"ם, מאירי].
רובד נוסף בפירוש קושר את המילים ישירות למהותו של ראש השנה כיום הדין. התקיעה בשופר היא אכן גזירה, אך מטרתה היא לזרז ולעורר את העם לתשובה לקראת המשפט שעורך ה' לעולמו באותו מועד, בו הוא בוחן את מעשי כל אדם [רש"י, מצודת דוד, מאירי, מלבי"ם]. הבחנה מעניינת נשענת על מצבו הרוחני של העם: כאשר העם צדיק וראוי לתואר היוקרתי "ישראל", השופר משמש עבורו כחֹק בעל סוד נסתר שנועד לעורר הכנעה. אולם כאשר העם אינו כשר במעשיו ונקרא בשם הפחות "יעקב", השופר משמש כמִשְׁפָּט המורה על דין ואזהרה [אלשיך].
לצד המשמעויות הרעיוניות והרוחניות, ההשוואה בפסוק בין מצוות היום לבין הליך של דין ומִשְׁפָּט מלמדת גם הלכות מעשיות. כשם שדיני ממונות נידונים בבית הדין רק בשעות היום ולא בשעות הלילה, כך גם קיום מצוות היום צריך להיעשות ביום בלבד. בנוסף, המונח המשפטי רומז לכך שתהליך קידוש היום דורש עדות תקינה של זוג עדים כשרים, בדומה לכל הליך משפטי רגיל [תורה תמימה].