לאורך ההיסטוריה, חווה העם תהליך מתמשך של התרחקות והתעלמות מאזהרותיו של ה', למרות שהיה מן הראוי שיאמינו בו ויצייתו לו [המאירי]. התנהלות זו החלה עוד בהיותם במדבר, נמשכה לאורך ימי השופטים ובתקופת המלכים, והיא זו שהובילה בסופו של דבר לחורבן הבית ולגלות [רד"ק].
הפרשנים מסבירים כי משמעות המילים לא אבה היא לא רצה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], כלומר, העם פשוט לא רצה לשמוע לה', לעשות את רצונו ולקיים את מצוותיו [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בפסוק קיימת כפילות לשון בפנייה אל האומה, "עמי" ו"ישראל", והמפרשים מציעים דרכים שונות לעמוד על ההבדל ביניהן. גישה אחת מנתחת זאת דרך שני רבדים מהותיים בקשר שבין העם לאלוהיו: התואר עמי מבטא את ממד השעבוד של האומה לה' כעם למלכו, ולכן מצד השעבוד גרידא הם מחויבים לשמוע בקולו. לעומת זאת, השם ישראל מבטא את מעלתם הרוחנית העצמית, שמכוחה היה ראוי שירצו את ה' ויבחרו בדרכיו מיוזמתם, ולא רק מתוך חובה [מלבי"ם]. גישה שונה רואה כאן חלוקה דמוגרפית שלפיה המונח "עמי" מכוון אל "הערב רב", ואילו "ישראל" הם בני העם עצמם, שהושפעו לרעה ולא שעו לאזהרות [אלשיך].
התמקדות במילה לקולי חושפת רובד נוסף הקשור למעמד הר סיני. לפי קו מחשבה זה, אילו היו ישראל מסכימים לשמוע את התורה ישירות מקולו של ה', יצר הרע היה מסתלק מהם לחלוטין. אולם, מכיוון שביקשו ממשה לדבר אליהם במקום ה', ולא סמכו על כך שה' ייתן בהם כוח לשמוע את קולו ישירות, חזר אליהם יצר הרע וגרם להם להמשיך בדרכם העיקשת [חומת אנך].
בסופו של דבר, הסירוב לשמוע בקול ה' והפנייה לעבודה זרה הם שגרמו להסתרת הפנים. ה' הסיר את השגחתו מהעם, מנע מהם את שפע הברכה, והותיר אותם להתנהל על פי עצותיהם ושרירות לבם [מלבי"ם, המאירי].