הקריאה לשירת הלל משלבת בין קולו של האדם לבין צלילי כלי הנגינה, ומהווה חלק בלתי נפרד מעבודת ה'. מתוך הציווי שְׂאוּ זִמְרָה, לומדים חז"ל כי השירה הקולית בפה היא עבודה מהותית הנדרשת במקדש [תורה תמימה]. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות ביטוי זה היא הרמת הקול בשירה קולית רמה.
לצד השירה בפה, הקריאה היא לשלב כלי נגינה. הביטוי וּתְנוּ תֹף מתפרש כהוראה להכות בתוף ולהשמיע את קולו, או להניח עליו את היד [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים מילה זו מלשון הכנה והזמנה, כלומר הביאו את התוף [מאירי]. הפועל וּתְנוּ משרת מבחינה תחבירית גם את המשך המשפט, ומשמעותו היא לנגן גם בכינור ובנבל [אבן עזרא].
הכינור מתואר כנָעִים, מילה המבטאת מתיקות וערבות של הצליל [מצודת ציון]. לצידו מופיע הנָבֶל. חכמים נחלקו לגבי מהות הכלים הללו: יש שסברו כי הכינור והנבל הם למעשה אותו כלי, בעוד אחרים הסבירו שהם נבדלים זה מזה במספר המיתרים והיתדות שבהם. שמו של הנבל ניתן לו משום שצלילו כה משובח, עד שהוא "מנבל" ומבייש את כל שאר מיני הזמר [רש"י]. במובן הרחב, אזכור הכלים הללו מייצג נגינה בכל סוגי כלי הזמר [רד"ק].
מבעד לבחירת כלי הנגינה ועוצמתם, משתקף גם מצבו הרוחני של העם. כאשר העם נמצא במדרגה גבוהה של צדיקים, הם יכולים לשאת את קולם בשירה אדירה לצד התֹף שקולו רם, ועדיין קול זמרתם יישמע בבירור. לעומת זאת, כאשר העם נמצא במדרגה רוחנית פחותה, ראוי שישתמשו בכלים שקולם נמוך ועדין יותר, כמו הכִּנּוֹר והנָבֶל, ויימנעו מהקול הרם של התוף. כך או כך, המטרה העליונה היא לשורר ולשמוח בהנהגת ה', כאשר עוצמת הקול והכלים משתנה בהתאם למדרגתו של הדור [אלשיך].