יצא לכם פעם להביט לשמיים בלילה של ראש השנה ולחפש את הירח? אם תנסו, תגלו שהוא כמעט בלתי נראה. כאשר נאמר לנו לתקוע בַחֹדֶשׁ, הכוונה היא ליום הראשון של חודש תשרי, שהוא כמובן ראש השנה. ביום המיוחד הזה אנחנו מצווים להשמיע קול שׁוֹפָר. קולו של השופר הוא סימן של חופש, והוא מזכיר לנו את היום שבו אבותינו הפסיקו לעבוד קשה במצרים, וגם את היום ההיסטורי שבו יוסף יצא לחופשי מבית הכלא.
המילה בַּכֵּסֶה מלמדת אותנו על משהו מכוסה ונסתר. בראש השנה הירח עדיין מכוסה, וגם התוצאות של המשפט שלנו ביום הדין עדיין נסתרות. ביום הזה נקבע מה נקבל במשך כל השנה כולה, ולכן אנחנו לא מנגנים בכלי נגינה משמחים כמו כינור, אלא תוקעים בשופר שעוזר לנו להרגיש ענווה ורצינות.
אז מתי מתגלה השמחה הגדולה? לְיוֹם חַגֵּנוּ, שהוא חג הסוכות. בחג הסוכות אנחנו כבר יודעים שזכינו בדין, ואנחנו מחזיקים את הלולב בגאווה ובשמחה, ממש כמו קבוצה מנצחת שנושאת את הכלים של המלך.