קריאה אלוהית דרמטית יוצאת אל החרב, מלחמה או מגפה, להתעורר ולהכות את המנהיגים והשליטים של העמים. הקריאה חֶרֶב עוּרִי היא בקשה מהחרב להתעורר ולפעול נגד רֹעִי – המנהיג שהופקד לשלוט, ונגד גֶּבֶר עֲמִיתִי – איש שהוא כביכול חברו ושותפו של ה' בהנהגה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד] היא שהנבואה מכוונת כלפי מלכי אומות העולם והאימפריות (כדוגמת בבל או רומי), שה' נתן להם רשות לשלוט ולרעות את ישראל בגלות. בשל תפקידם זה הם נקראים כביכול "רועי" או "עמיתי", אך מנהיגים אלו מתגאים, חושבים את עצמם לאלוהים, ועל כן ה' קורא להכריתם במלחמות שיתרחשו באחרית הימים.
גישה אחרת [מלבי"ם, אברבנאל] רואה בפסוק התייחסות למייסדי הדתות הגדולות. לפי פירוש זה, המילה רֹעִי רומזת לנביא האסלאם שטען כי נשלח לרעות את העולם, בעוד המילים גֶּבֶר עֲמִיתִי מכוונות למייסד הנצרות, שלפי אמונתם נחשב שווה לאל ועצם מעצמיו. פירוש נוסף [אברבנאל] מקשר זאת לפסוקים הקודמים, ומסביר כי מדובר בנביאי השקר של הגויים, שינסו להתחזות לרועי צאן וחקלאים פשוטים כדי להינצל, אך החרב תשיג גם אותם.
כאשר ה' מצווה הַךְ אֶת הָרֹעֶה, המשמעות היא ביטול וחיסול המנהיגות. כתוצאה מכך וּתְפוּצֶיןָ הַצֹּאן – העם ואנשי הצבא שתחת חסותו של אותו מנהיג יתפזרו, יתעו בדרך ויאבדו ללא רועה [מצודת ציון, מצודת דוד, שטיינזלץ].
בסיום הפסוק מצהיר ה': וַהֲשִׁבֹתִי יָדִי עַל הַצֹּעֲרִים. המילה הַצֹּעֲרִים מתפרשת לרוב במשמעות של אנשים קטנים, אך הפרשנים נחלקו לגבי זהותם. יש המסבירים שאלו הם השלטונים המשניים, השרים והעוזרים הצעירים מן המלכים, שגם עליהם תונחת מכת ה' [רש"י, רד"ק, שטיינזלץ]. אחרים סבורים שאלו האנשים הקטנים והפשוטים שנשארו בבית ולא יצאו למלחמה [מצודת דוד]. לעומתם, יש המפרשים מילה זו על כוהני הדתות, המצערים את עצמם וחיים בפרישות [מלבי"ם, אברבנאל], או לחלופין, מלשון צער – אלו האומות שציערו והמעיטו את עם ישראל בגלות [אברבנאל].