בימי הגאולה העתידים, צפויה התרחשות פלאית שתביא לשינוי מהותי וטהרה עבור הנהגת העם ותושבי עיר הקודש. פרשני המקרא נחלקו בביאור טיבו של השינוי הזה, האם מדובר בהבטחה מוחשית, בחזון רוחני, או בשילוב של השניים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הנבואה מתארת מציאות פיזית עתידית. מָק֣וֹר נִפְתָּ֔ח משמעותו מעיין של מים חיים הנובעים ברציפות [מצודת ציון, מצודת דוד]. פרשנים אלו מסבירים כי מאחר שבעבר לא היו מעיינות טבעיים בתוך ירושלים, תושבי העיר נאלצו לצאת החוצה כדי לשאוב "מים חיים" הנדרשים לטהרה. לעתיד לבוא, ייבקע מעיין בתוך העיר עצמה לנוחיותם של התושבים [רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם].
מטרת המעיין מפורטת במילים לְחַטַּ֖את וּלְנִדָּֽה. המילה לְחַטַּ֖את מתייחסת לאפר הפרה האדומה (הנקראת גם חטאת), שיש לערבבו דווקא במים חיים ונובעים כדי לטהר אנשים שנטמאו בטומאת מת [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. באשר למילה וּלְנִדָּֽה, יש המסבירים כי מי המעיין מיועדים גם לטבילת אישה נידה או זבה, שטהרתה דורשת מים חיים [רד"ק, אברבנאל, מצודת דוד], ויש המפרשים כי זהו פשוט מונח נרדף למי ההזיה של הפרה האדומה, הנקראים בתורה "מי נדה" [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לצד הפירוש המילולי, גישה נוספת רואה במעיין משל רוחני עמוק. לפי קו מחשבה זה, המים הנובעים מסמלים את שפע התורה, החכמה והאמונה האמיתית שעתידים לצאת מירושלים וממלך המשיח [מלבי"ם, אברבנאל בשם תרגום יונתן]. המים הללו לא נועדו לטהרה פיזית, אלא לטהרת הנפש והשכל: הם ישטפו וינקו את העם מ"חטאת" הדעות הזרות ומ"נידת" הבורות והעבודה הזרה, ויהפכו את רוח הטומאה לרוח הקודש [אבן עזרא בשם ר' משה הכהן, מלבי"ם]. בהמשך התהליך, מעיין הדעת הזה עתיד לפרוץ אל מחוץ לירושלים ולהביא להכרת ה' בעולם כולו [מלבי"ם].
נקודת מבט ייחודית מציעה כי האות למ"ד במילים לְחַטַּ֖את וּלְנִדָּֽה אינה מציינת ייעוד (כלומר מים המיועדים לחטאת), אלא תמורה וניגוד. בעוד שבעבר ירושלים נחשבה בעיני הגויים כדבר טמא ומבוזה, בבחינת חטא ונידה, הרי שבימי הגאולה יתהפך מצבה לחלוטין. במקום להיות סמל לטומאה, היא תהפוך למקור נפתח של תורה ואמונה שיטהר את העולם כולו ויכחיד את עבודת האלילים מן הארץ [אברבנאל].