דברים, פרק ל״ד, פסוק י׳

תארו לעצמכם שהייתם צריכים לבחור את השליח הכי טוב בעולם כדי להעביר את ההודעה הכי חשובה שיש. במי הייתם בוחרים? בסוף התורה, אנחנו לומדים על הגדולה המיוחדת של משה רבנו. התורה מבטיחה לנו שוְלֹא קָם נָבִיא עוֹד כמו משה. זה אומר שמעולם לא היה, ולעולם גם לא יהיה, נביא באותה מדרגה. בגלל שמשה היה הנביא הכי גדול, אנחנו יודעים שהתורה שהוא העביר לנו היא מושלמת, ואף אדם לעולם לא יוכל לשנות או לבטל שום מצווה ממנה, כי הדברים של משה נשארים נכונים לתמיד. המילה בְּיִשְׂרָאֵל מלמדת אותנו שאם בעם ישראל לא קם נביא כזה, אז ברור שגם בשאר העמים לא קם. אמנם היה לגויים אדם בשם בלעם שהיה לו כוח לראות דברים נסתרים, אבל הוא היה בדיוק ההפך ממשה. אפשר לדמיין את ההבדל ביניהם כמו נשר ועטלף: שניהם יודעים מתי השמש זורחת, אבל הנשר, שהוא כמו משה, מתעורר כדי לשמוח באור ובטוב, ואילו העטלף מנצל את הידיעה כדי להתחבא בחושך. משה היה כולו קדושה ואור. התורה מספרת על משה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה'. זה לא אומר רק שה' הכיר אותו, אלא שה' בחר בו מתוך אהבה מיוחדת וקירב אותו אליו יותר מכל אדם אחר. ואיך בעצם ה' דיבר עם משה? התורה משתמשת בביטוי פָּנִים אֶל פָּנִים. כמובן שלה' אין פנים רגילות כמו שלנו, אלא זו דרך לתאר קשר קרוב וברור, כמו שני חברים טובים שמדברים זה עם זה. שאר הנביאים היו צריכים לישון או לחלום כדי לקבל נבואה, והם שמעו את הדברים כמו חידה. אבל משה רבנו קיבל את הנבואה כשהוא לגמרי ער, עומד על הרגליים, והכל היה לו ברור ומובן. הוא היה כל כך קרוב לה', שהוא יכול היה לפנות אליו ולדבר איתו בכל זמן שרק רצה, בלי שום מחיצות.