תארו לעצמכם שאתם צריכים להיפרד מהמורה הכי מיוחד שהיה לכם אי פעם, כזה שתמיד הדריך ושמר עליכם. זה בדיוק מה שהרגישו בני ישראל כשמשה רבנו נפטר. כשהתורה משתמשת במילה אֵבֶל, היא מסבירה לנו על מה בדיוק הם בכו. הם לא בכו על משה עצמו, הרי הנשמה הטהורה שלו עלתה למעלה להיות קרובה אל ה'. הם בכו על ההפסד שלהם, על כך שכבר לא יהיה להם את המנהיג שהדריך אותם ולימד אותם תורה. בגלל שמשה היה גדול הנביאים, העם עצר את המסע שלו ולא זז ממקומו במשך שלושים יום שלמים כדי לבכות עליו.
אבל אז קרה משהו חשוב. התורה מספרת שוַיִּתְּמוּ ימי הבכי. המילה הזו מלמדת אותנו שהבכי והעצבות החיצונית הסתיימו. למה? כי אסור לאדם לשקוע בעצבות יותר מדי זמן, אפילו כשנפרדים מאדם גדול כמו משה. בתוך הלב, העם תמיד המשיך לאהוב ולהתגעגע אליו, אבל הם היו צריכים לאסוף כוחות ולהמשיך הלאה אל ארץ ישראל. מה שעזר להם להתנחם ולהפסיק לבכות היה המנהיג החדש שלהם, יהושע. ברגע שיהושע לקח את ההנהגה, העם הרגיש כאילו הם איבדו אבן יקרה מאוד, אבל מיד מצאו אחרת במקומה. יהושע נתן להם את הכוח והחכמה להמשיך את הדרך ולקיים בדיוק את כל מה שמשה לימד אותם.