ברגעיו האחרונים של משה רבנו, הוא ניצב על סף הארץ המובטחת וצופה בה מרחוק. דברי ה׳ אליו בפסוק זה מהווים סגירת מעגל היסטורית ואישית, המחברת בין השבועה הקדומה לאבות האומה לבין סיום תפקידו של המנהיג הגדול.
ההתגלות מתחילה בהכרזה זֹאת הָאָרֶץ. הכוונה היא ספציפית לארץ כנען הנמצאת ממערב לירדן, בניגוד לאזור הגלעד שבו עמד משה באותה עת ושאליו לא מתייחסת השבועה [ביאור יש"ר]. במילה נִשְׁבַּעְתִּי, מציינת המסורה כי האות בי"ת נקראת ללא טעם המקרא תלשא [מנחת שי]. ההבטחה לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה מנוסחת אמנם בלשון עתיד, אך היא מקבעת מציאות מוחלטת ונצחית שכבר ניתנה בפועל [מזרחי, צפנת פענח].
אחת השאלות המרכזיות שעולות מהפסוק היא פשר המילה לֵאמֹר. למי משה אמור למסור את הדברים רגע לפני מותו? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש כאן שליחות רוחנית עמוקה לעולם הבא. ה׳ מצווה על משה ללכת לאחר מותו אל האבות, אברהם יצחק ויעקב, ולבשר להם שהשבועה שנשבע להם קוימה במלואה [רש"י, גור אריה, שפתי חכמים, אלשיך]. מפירוש זה לומדים הפרשנים כי נשמות המתים מודעות למתרחש בעולם הזה ומשוחחות ביניהן. מטרת הבשורה היא שהאבות יכירו טובה למשה ויעריכו את הטרחה העצומה שטרח עבור בניהם עד שהביאם לגבול הארץ [רבנו בחיי, תורה תמימה, אור החיים, ברכת אשר]. גישה נוספת מסבירה שהמילה נועדה להדגיש שזהו הנוסח המדויק של ההבטחה [אור החיים], או שהדברים מכוונים לדור עולי מצרים [אדרת אליהו].
כאשר ה׳ אומר למשה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, מבחינה דקדוקית האות ה"א מנוקדת בסגול והאות אל"ף בחיריק [מנחת שי]. מעבר לדקדוק, אין מדובר רק בהבטה פיזית מרחוק, אלא בראייה נבואית וצלולה של כל פרט ופרט בארץ [קונטרס חיבה יתירה, אלשיך]. ה׳ הראה למשה את חלוקת הארץ לשבטים ואת כל האירועים העתידים להתרחש בה לדורות [הכתב והקבלה]. משה ראה את הארץ בבניינה וגם בחורבנה, והדבר נועד להבהיר לו שהחורבן העתידי לא ינבע מהפרת ההבטחה האלוהית, אלא מחטאי העם [חתם סופר]. סיבה נוספת לראייה זו היא כדי שמשה יוכל להעניק מברכתו לארץ בטרם ימות [ספורנו].
הפסוק נחתם בגזרה הכואבת וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר שפירושה שכך נגזר מלפני ה' [ביאור שטיינזלץ]. ה׳ מבהיר למשה שאלמלא נגזרה עליו אותה גזרה, הוא היה זוכה להישאר בחיים ולראות את העם מתיישב בארץ [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים]. אולם, למניעת הכניסה ישנם גם טעמים נסתרים וחסדים גדולים. ראשית, אילו משה היה נכנס לארץ ומברך אותה, היא הייתה הופכת לבלתי ניתנת להרס. כתוצאה מכך, כאשר ישראל היו חוטאים בעתיד, החורבן היה פוגע בעם עצמו ומכלה אותו במקום לפגוע בעצים ובאבנים של הארץ [ספורנו].
בנוסף, החזרה על כך שלא יעבור נועדה לנחם את משה. משה הצטער על חטאו במי מריבה, וה׳ מרגיע אותו שזהו עונשו היחיד, ובזכות קבלתו הוא מכפר על עונו וייכנס לעולם הבא כצדיק ונקי לחלוטין [קונטרס חיבה יתירה]. לבסוף, הפרשנים מסבירים שמשה כלל אינו זקוק למעבר הפיזי. בעוד שנשמות רגילות צריכות לעבור דרך שער השמיים שבארץ ישראל כדי לעלות למעלה, משה נאסף ישירות אל השכינה. הוא זכה להשגה רוחנית כה גבוהה מעצם הראייה, עד שאין לו כל צורך לחצות את הירדן בגופו כדי להגיע אל מדרגתו העליונה [אור החיים, אלשיך, הכתב והקבלה]. המניעה מלעבור אינה רק עונש, אלא תוצאה של העובדה שהארץ כבר הובטחה לזרעם של האבות, ומשה סיים את תפקידו בהבאתם עד אליה [העמק דבר].