במעמד הפרידה על הר נבו, מעניק ה׳ למשה מראה פנורמי ופלאי של הארץ המובטחת. ראייה זו לא הייתה טבעית, אלא נסית: ה׳ העניק לעיניו של משה כוח לראות מסוף העולם ועד סופו, ופרס את המרחבים העצומים לפניו כמעין שולחן ערוך, כך שהרחוק נראה קרוב והנסתר הפך לגלוי [שפתי כהן]. מטרת המראה הייתה כפולה: לאפשר למשה למדוד את הארץ רוחנית ופיזית [צפנת פענח], ולפייס את דעתו רגע לפני מותו. בכך שהראה לו את כל המנהיגים והמלכים העתידיים, המחיש לו ה׳ כי כולם שואבים את כוחם ממתן התורה שלו, ועל כן כל הישגיהם נזקפים לזכותו [שפתי כהן].
הפרשנים מסכימים כי הפירוט בפסוק מציג התקדמות מרחבית ברורה מצפון לדרום [ביאור יש"ר, אדרת אליהו]. הסיבה שהמקומות נקראים על שם השבטים שעתידים לרשת אותם, היא כדי להראות למשה את חלוקת הנחלות העתידית. משה לא קבע את הגבולות הללו בתורה עצמה, משום שה׳ רצה שהחלוקה תתבצע באמצעות גורל אלוהי, וכך תימנע מחלוקת ותרעומת בעם [רלב"ג].
ואת כל נפתלי: החלק הצפוני של הארץ [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ], הכולל את אזור הגליל [העמק דבר] ונמתח ממזרח למערב [אדרת אליהו]. המילה "ארץ" הושמטה משמו של נפתלי, כדי לרמז על נחלה שאין לה גבולות מוגדרים ועל ברכה כפולה בעולם הזה ובעולם הבא [שפתי כהן].
ואת ארץ אפרים ומנשה: מרכז הארץ [ביאור יש"ר, אדרת אליהו], הכולל את אזורי השומרון והכרמל [ביאור שטיינזלץ].
ואת כל ארץ יהודה: החלק הדרומי של הארץ [העמק דבר, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. התוספת של המילה "כל" באה להדגיש שנחלתו של יהודה מורכבת מקרקע ממשית ללא חללי אוויר [צפנת פענח].
עד הים האחרון: הים התיכון, המהווה את הגבול המערבי של הארץ [העמק דבר, בכור שור, חזקוני, ביאור שטיינזלץ]. הוא מכונה "האחרון" משום שהוא נמצא מאחורי גבו של אדם העומד ופניו מופנות מזרחה [נתינה לגר].
לצד התוואי הפיזי, משה זכה גם למראה נבואי והיסטורי. ה׳ הראה לו כל חבל ארץ בתקופות של שלווה ובתקופות של חורבן [רש"י]. הפירוט מתמקד דווקא בנחלות אלו, משום שבהן עתידים להתרחש האירועים המרכזיים ולהיבנות המקומות המקודשים, בעוד שנחלות נוספות, דוגמת שבט בנימין, נכללות במובלע בתוך יהודה ואפרים, שם שכנו המשכן והמקדש [שפתי כהן].
בנחלת נפתלי ראה משה את דבורה וברק יוצאים להילחם בסיסרא; בנחלת אפרים ומנשה הראה לו את יהושע כובש את מלכי כנען, ואת גדעון ויפתח נלחמים באויבי ישראל; ובנחלת יהודה חזה במלכות בית דוד, בשלמה המלך ובניצחונותיהם [רש"י, בכור שור, שפתי כהן].
סיומו של הפסוק, עד הים האחרון, זוכה לרובד פרשני נוסף. גישה מדרשית מרכזית קוראת את המילה "הים" כ"היום", כלומר "היום האחרון". לפי פירוש זה, ה׳ הראה למשה את כל קורות הימים והמאורעות שעתידים לקרות לעם ישראל עד ימות המשיח ותחיית המתים [רש"י, בכור שור]. עם זאת, יש מהפרשנים שדוחים קריאה זו בטענה שהיא מאולצת ודוחקת את הפשט, ועומדים על כך שמדובר בים התיכון כפשוטו [משכיל לדוד]. קושי נוסף שעולה מדרשת "היום האחרון" הוא שאם משה ראה את כל ההיסטוריה כולה, הרי שפירוט האירועים הבודדים של כל שבט הופך למיותר. אולם, ניתן ליישב זאת בכך שהראייה הכללית אכן הקיפה את כלל המאורעות עד קץ הימים, אך התורה פירטה שמות מקומות ספציפיים כדי ללמד שמעבר לראייה הכללית, הוענקה למשה התבוננות מעמיקה וממוקדת הנוגעת לייעודו ההיסטורי הייחודי של כל חבל ארץ בנפרד [ברכת אשר על התורה].