פטירתו של משה רבנו חותמת את התורה בתיאור פלאי של מנהיג אשר גופו ורוחו גברו על חוקי הטבע והזמן. הכתוב מדגיש כי משה השלים את שנותיו בדיוק נמרץ, עד הרגע והשנייה האחרונים של שנתו המאה ועשרים [אור החיים, פני דוד, רלב"ג].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים נחלקת לשתי תפיסות באשר לזמן המדויק שעליו מדבר הפסוק. לפי דרך הפשט, התיאור מתייחס לתקופת חייו וזקנותו. בניגוד לדרך הטבע, שבה אדם חווה הידרדרות גופנית שניכרת לעין, משה לא הראה כל סימן של חולשה, תשישות או זקנה עד יומו האחרון [רלב"ג, מלבי"ם, בכור שור, ביאור שטיינזלץ]. יש המסבירים כי חסינות זו מפני פגעי הזמן נבעה משהוּתו בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה ללא אכילה ושתייה, אירוע ששינה לחלוטין את טבע גופו והפך אותו לחסין מפני חולי וחסרון [ביאור יש"ר]. מנגד, פרשנים רבים מדייקים מסמיכות המילה בְּמֹתוֹ לתיאור הפיזי, כי הפלא התרחש דווקא לאחר יציאת נשמתו. לפי גישה זו, גם בקברו לא שלט בו רקבון, וגופו לא עבר את תהליכי הכיליון הטבעיים של מתים [רש"י, תורה תמימה, שפתי חכמים, גור אריה].
בביאור המילים לֹא־כָהֲתָה עֵינוֹ, ההסבר הפשוט הוא שראייתו הפיזית נותרה צלולה ולא הידרדרה כפי שקורה לרוב בזקנה [ביאור שטיינזלץ], כאשר המילה עֵינוֹ משמשת כמליצה בלשון יחיד במקום "עיניו" [אוהב גר]. אולם, פרשנים רבים מבינים את המילה עין במשמעות של מראה ותואר פנים; כלומר, זיו הפנים וקרני ההוד שקיבל בסיני לא סרו ממנו ולא השתנו מעולם [רבנו בחיי, חזקוני, מזרחי]. במישור הרוחני, יש המפרשים זאת על בהירות נבואתו, שכן הנביאים נקראים "רואים" [אדרת אליהו]. בהתייחס למצב שלאחר המוות, מוסבר כי בניגוד לשאר המתים שעיניהם שוקעות ומאבדות את צורתן מיד, עיניו של משה נותרו במבנה ובתואר של אדם חי [העמק דבר]. פירוש נוסף וייחודי מסביר כי בדרך כלל עיני המת כהות בשעת יציאת הנשמה כדי שלא ייבהל ממראה השכינה הנגלית אליו, אך משה, שהיה רגיל להביט בתמונת ה' בחייו, לא הוצרך לכך ועיניו נותרו פקוחות וטובות [שפתי כהן].
המילים וְלֹא־נָס לֵחֹה מתארות את הלחלוחית, הרעננות וחיוניות הגוף [אבן עזרא, רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. המילה נָס, שמשמעותה לרוב בריחה, מתפרשת כאן כהפך ממשיכה, כלומר הליחה הטבעית לא נסוגה ונעלמה ממנו [אבן עזרא, אבי עזר]. יש גם המקשרים את המילה לֵחֹה לאזור הלחיים והפנים [הכתב והקבלה]. בעוד שאצל זקנים, ובמיוחד לאחר המוות, הגוף מתייבש והעור מצטמק על העצמות, משה שמר על רעננותו ועל דשנו המחיה את הגוף [מלבי"ם, תולדות יצחק, העמק דבר]. חז"ל אף דרשו את הפועל נָס לא בלשון עבר אלא בלשון הווה, ללמד שגם עתה, לאחר מותו, לחותו נותרה קיימת ואינה פוסקת [הכתב והקבלה, תורה תמימה, צפנת פענח]. לבסוף, התוספת החריגה של האות ה"א בסוף המילה לֵחֹה (במקום האות וי"ו) נתפסת כעדות מיוחדת לכך שהשכינה נותרה דבוקה בו גם בחייו וגם במותו [רבנו בחיי], והיא מבטאת רעננות פלאית שאינה רגילה כלל לאדם בגילו [רש"ר הירש].