רגעיו האחרונים של מנהיג האומה מביאים אותו אל קו התפר שבין המדבר לארץ המובטחת. על אף שלא נכנס אליה, הוענקה לו פרידה ייחודית – חוויה נבואית וחושית שבה הקיף במבטו את נחלת העתיד של עמו.
שאלת כתיבת הפסוק עוררה דיון בקרב המפרשים: יש הסבורים כי יהושע בן נון כתב פסוקים אלו ברוח הקודש, שכן משה כבר עלה להר ולא כתב עוד [אבן עזרא, חתם סופר]. מנגד, הגישה המסורתית גורסת כי משה עצמו כתב את התורה כולה עד תומה מפי הגבורה, כשהוא מנבא וכותב בלשון עבר את שעתיד להתרחש [רבנו בחיי].
וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב – הציון החוזר של ערבות מואב בא ללמד על עוצמתו הפיזית והרוחנית של משה. למרות גילו, כוחו לא תש, והוא עלה את כל מעלות ההר בפסיעה אחת מופלאה [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, בכור שור]. פסיעה יחידה זו מסמלת גם את התעלותו הרוחנית למדרגה שאין בה עוד מגבלות גשמיות וחלוקה לפרטים [גור אריה]. משה לא מיהר לעלות, אלא המתין עד שסיים לברך את כל העם תחילה [חזקוני].
אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ – הר זה שכן באזור הגבול. משה עלה מן הצד הפונה לארץ ישראל ולעבר יריחו, ושם צפה בארץ, אך מיתתו התרחשה בצדו השני של ההר, השייך למואב [העמק דבר]. ההר עצמו היה ממוקם בנחלת שבט ראובן, למרות שמשה נקבר לבסוף בנחלת גד [תורה תמימה, חזקוני].
וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ – ראיית הארץ כולה מקצה לקצה אינה אפשרית בדרך הטבע. השגת מראה זה נעשתה בדרך נס: ה' העניק למשה ראייה על-טבעית באמצעות האור הגנוז מששת ימי בראשית, או שקירב באורח פלא את תמונת הארץ כולה אל מול עיניו [אור החיים, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר]. משה זכה לראות בעיניו מקומות שאפילו יהושע לא הספיק לכבוש ולהלך בהם ברגליו [חזקוני].
מטרת מראה זה הייתה כפולה. ראשית, זהו פיוס ונחמה למשה. מתוך אהבתו העצומה לעם ישראל, ה' שימח אותו בהראותו את שפע הארץ, יופייה וטובה [רמב"ן, הטור הארוך, אברבנאל]. שנית, במבטו זה, הטיל משה עין טובה על הארץ, התפלל עליה וקידש את אווירה, כדי שתהיה נוחה להיכבש לפני בני ישראל [צרור המור, צפנת פענח]. עצם הראייה היוותה גם סימן נבואי לכך ששבועת ה' לאבות אכן מתקיימת [פני דוד].
חזונו של משה היה מרחבי והיסטורי כאחד. מבחינה מרחבית, הוא ראה את הארץ כולה בחלוקתה העתידית לנחלות השבטים, עוד בטרם נכבשה [רלב"ג, ביאור יש"ר, אברבנאל]. ה' כיוון את מבטו מהרחוק אל הקרוב, החל מן המזרח והצפון – אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן – כדי שמשה לא יחשוש שמא יזכה לראות רק את האזורים הסמוכים אליו [העמק דבר, קונטרס חיבה יתירה]. בדרך נס, הוא ראה גם עמקים עמוקים, כדוגמת בקעת יריחו, המוסתרים בדרך כלל מעיני העומד על פסגת הר [רמב"ן, הטור הארוך].
מבחינה היסטורית, הפירוט הגיאוגרפי בפסוק מרמז על כך שמשה צפה בקורות העתיד של עם ישראל בכל מחוז ומחוז. הוא ראה את הארץ בשלוותה, אך גם את המציקים והאויבים שעתידים לקום עליה [רש"י, מזרחי, אברבנאל]. כך למשל, כשהביט עַד דָּן (שהוא גבול ארץ ישראל), ראה את בני שבט דן נכשלים בעבודה זרה, אך באותה נשימה ראה גם את שמשון הגיבור שעתיד לצאת משבט זה ולהושיע את ישראל [רש"י, אברבנאל]. הוא ראה את מלחמות העתיד של נפתלי, ואת יריחו שהייתה מנעולה של ארץ ישראל ודרשה את עזרת תפילתו המיוחדת [צרור המור, אברבנאל].