חתימת התורה מסכמת את גדולתו הייחודית של משה רבנו, ומדגישה כי מעשיו והשגותיו היו חסרי תקדים בהיסטוריה הנבואית.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וכן וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל מכוונות לאירועים ההיסטוריים הכבירים של יציאת מצרים ומתן תורה. היד החזקה מסמלת את קריעת ים סוף או את מכת בכורות, ואילו המורא הגדול מתייחס למעמד הר סיני ולגילוי השכינה [רמב"ן, אבן עזרא, ספורנו, רבנו בחיי]. יש המבארים כי המילה מורא נגזרת משורש ראייה, ומצביעה על החזון הנבואי העצום שחוו ישראל [הכתב והקבלה, חזקוני, נתינה לגר]. תוספת המילה "כל" באה להדגיש את הכמות והרצף של הנסים, שכן משה שידד את מערכות הטבע באופן תדיר במשך ארבעים שנה, בניגוד לנביאים אחרים שחוללו נסים רק לרגע חולף [העמק דבר, שד"ל].
מנגד, קיימת גישה המפרשת ביטויים אלו לא רק כאירועים לאומיים, אלא כביטוי לכוחו האישי והרוחני של משה. לפי תפיסה זו, וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה מתארת את חוסנו הפיזי והרוחני של משה כאשר קיבל את לוחות הברית הכבדים העשויים אבן סנפיר [רש"י, מזרחי]. מדרש מרחיק לכת אף מתאר כיצד משה הפגין גבורה עילאית כש"חטף" בכוח את הלוחות מידיו של ה' לאחר חטא העגל [רא"ש, תורה תמימה, גור אריה].
על המילים אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה עולה השאלה כיצד ייתכן לייחס לאדם עשייה של נסים אלוקיים. הפרשנים מסבירים כי משה לא חולל את הנסים בכוחו העצמאי, אלא הכין את הקרקע והיה הצינור שדרכו הם הופיעו [רמב"ן, הטור הארוך]. עם זאת, בניגוד להמון העם שראה בנסים מעין קסם בלתי מוסבר, משה השיג השגה עמוקה ופנימית של חוקי הטבע והכוחות העליונים המפעילים אותם [הכתב והקבלה].
הביטוי לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל מציג את ההבדל המהותי בין משה לשאר הנביאים. נביאים כאליהו ואלישע חוללו נסים עבור יחידים או קבוצות מצומצמות, אך כל פעולותיו של משה נעשו בפרהסיה, לעיני אומה שלמה, מה שקיבע את האמונה בו לדורות [העמק דבר, פענח רזא, הדר זקנים, בכור שור, חזקוני].
נדבך פרשני עמוק ומרתק קושר את המילים הללו למעשה שבירת הלוחות. משה נשאו לבו לשבור את לוחות הברית לעיני העם, וה' הסכים עמו ושיבחו על כך [רש"י]. נשאלת השאלה מדוע ספר התורה בוחר להסתיים דווקא באזכור של אירוע הנראה כטרגדיה והרס. הפרשנים מבארים כי מעשה זה דרש ממשה אומץ לב נדיר ותעצומות נפש לפעול מדעתו העצמית [תורה תמימה, מזרחי]. משה שבר את הלוחות בכוונה תחילה כדי להציל את עם ישראל מעונש כבד, מתוך הבנה שמוטב שיידונו כפנויה ולא כאשת איש שסרחה [משכיל לדוד], וכדי להחדיר בלבם יראת שמים עמוקה [שפתי כהן].
במעשה זה, משה הוכיח שקיומו ושלמותו של עם ישראל קודמים אפילו לקדושתה של התורה עצמה. הוא ביזה את התורה למען העם, וזהו השבח הגדול ביותר שניתן לסיים בו את התורה כולה [חומש קה"ת]. שבירת הלוחות לא הייתה רק חורבן, אלא סתירה על מנת לבנות, מעשה של שבירה שיש בו מן הבריאה, ובכך הוא מחבר באופן סמלי את סופה של התורה בחזרה אל תחילתה בספר בראשית [ברכת אשר].