יצא לכם פעם לסיים לקרוא ספר ארוך ומרתק ולחשוב איך הסופר בחר לסיים אותו? התורה כולה מסתיימת במשפטים שמתארים את הגדולה המיוחדת של משה רבנו, המנהיג הכי גדול שהיה לעם ישראל. התורה מזכירה את הַיָּד הַחֲזָקָה ואת הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל. המילים האלה מזכירות לנו את הנסים העצומים והמרגשים שעברנו, כמו קריעת ים סוף וקבלת התורה בהר סיני.
שמתם לב שהמילה וּלְכֹל מופיעה כאן? זה בא ללמד אותנו שמשה לא עשה נס פעם אחת וזהו, אלא הנסים קרו דרכו ברצף ובכמות אדירה במשך ארבעים שנה שלמות במדבר. אבל רגע, איך אדם יכול לעשות נסים כאלה? כשהתורה כותבת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, היא לא מתכוונת שמשה עשה זאת בכוחו האישי. משה היה בעצם כמו צינור נקי שדרכו ה' העביר את הנסים אל העולם.
בניגוד לנביאים אחרים שעשו נסים רק לאדם אחד או לקבוצה קטנה, משה עשה הכל לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל. כל העם כולו ראה את הנסים יחד, וזה גרם להם להאמין בו לתמיד. בסוף ממש, המילים האלה רומזות גם למעשה אמיץ מאוד של משה. כשעם ישראל חטא, משה החליט לשבור את לוחות הברית הראשונים מול כולם. למה לסיים את התורה דווקא במעשה של שבירה? כי משה עשה את זה מתוך אהבה גדולה לעם ישראל. הוא שבר את הלוחות כדי להציל את העם מעונש כבד, והוכיח שעם ישראל חשוב אפילו יותר מהלוחות עצמם. ה' הסכים איתו ושיבח אותו על האומץ והדאגה העמוקה לעם שלו, וזה השבח הכי מרגש שאפשר לסיים איתו את התורה כולה.