יצא לכם פעם לחשוב איך נפרדים מהמנהיג הכי גדול שהיה לעם ישראל? הרגעים האחרונים של משה רבנו הם מיוחדים ומרגשים מאוד. התורה מספרת לנו וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה, אבל רגע, אם משה הוא זה שכתב את התורה מפי ה', איך הוא יכול לכתוב על עצמו שהוא כבר לא בחיים? ההסבר הפשוט וההגיוני ביותר הוא שיהושע בן נון, התלמיד האהוב שלו וממשיך דרכו, הוא זה שכתב את הפסוקים האחרונים של התורה. בגלל שהפסוקים האלה כל כך מיוחדים וקדושים, התקבל המנהג לקרוא את כולם יחד ברצף בבית הכנסת, בלי לעצור ובלי לחלק אותם לאנשים שונים.
שימו לב שדווקא כאן, בסוף הדרך, משה מקבל את התואר עֶבֶד ה'. במהלך חייו קראו לו "איש האלוהים", אבל התואר "עבד" הוא בעצם המדרגה הכי גבוהה וחשובה שיש. התואר הזה ניתן לו רק עכשיו, בסוף חייו, כי כעת כבר ברור לגמרי שהוא עמד בכל הניסיונות, התגבר על הכול, והיה נאמן לחלוטין לה' מתוך אהבה, רצון ושמחה.
התורה מוסיפה שמשה עזב את העולם עַל פִּי ה'. זה אומר שהוא לא נפטר בגלל מחלה, חולשה או זקנה רגילה, אלא בדיוק בזמן ובדרך שה' החליט. הפירוש העמוק והיפה למילים האלה הוא שמשה זכה ל"מיתת נשיקה". זוהי פרידה עדינה, שלווה וללא שום כאב, שבה ה' בעצמו, יחד עם מלאכי השרת, אסף את נשמתו באהבה גדולה והושיב אותה במקום הכי קרוב וגבוה שיש. ולמרות שהמילה שָׁם מזכירה לנו את המקום המסוים שבו משה סיים את חייו בעולם שלנו, הרוח הגדולה שלו והתורה שלימד אותנו ממשיכות לחיות, ללוות ולהאיר לנו את הדרך לתמיד.