תארו לעצמכם שאתם עומדים על הר גבוה, מסתכלים על מקום נפלא שחיכיתם להגיע אליו כל החיים, אבל יודעים שלא תוכלו להיכנס אליו. זה בדיוק מה שקורה למשה רבנו ברגעיו האחרונים. ה׳ מראה לו את ארץ כנען ואומר לו זֹאת הָאָרֶץ. ה׳ מתכוון לארץ ישראל המובטחת שנמצאת מעבר לנהר הירדן, ולא למקום שבו משה עמד באותו הרגע.
בפסוק מופיעה המילה לֵאמֹר, וזה מעורר שאלה מעניינת: למי משה אמור להגיד את הדברים אם הוא עומד לסיים את תפקידו בעולם? התשובה המרתקת היא שה׳ נותן למשה שליחות מיוחדת. ה׳ מבקש ממנו ללכת לאחר פטירתו אל האבות, אברהם יצחק ויעקב, ולבשר להם שההבטחה קוימה במלואה. כך האבות גם יוכלו להכיר טובה למשה ולהודות לו על כל המאמץ והטרחה שהשקיע כדי להביא את הילדים שלהם, בני ישראל, עד לגבול הארץ.
כשה׳ אומר למשה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, הוא לא מתכוון רק להבטה רגילה למרחק. ה׳ נותן למשה ראייה נבואית וצלולה שבה הוא רואה כל פרט ופרט בארץ. הוא רואה איך הארץ תתחלק בין השבטים ואת כל האירועים שיקרו בה בעתיד. ה׳ הראה לו את כל זה כדי שמשה יוכל להעניק לארץ את ברכתו לפני שימות.
בסוף, ה׳ אומר למשה את המילים וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. משה לא ייכנס לארץ. זה נשמע קצת עצוב, אבל מסתתרת כאן אהבה גדולה וחסד של ה׳ כלפי עם ישראל. אילו משה היה נכנס לארץ ומברך אותה מבפנים, היא הייתה הופכת לכל כך חזקה עד שאי אפשר היה להרוס אותה. ואז, אם בני ישראל היו עושים טעויות חמורות בעתיד, העונש היה חלילה פוגע בעם עצמו במקום לפגוע בעצים ובאבנים של הארץ. בנוסף, ה׳ מנחם את משה ומסביר לו שזהו עונשו היחיד, ובזכות קבלת העונש הזה הוא מגיע לעולם הבא כצדיק ונקי לחלוטין. משה הגיע למדרגה רוחנית כל כך גבוהה מעצם הראייה של הארץ, שהוא כבר לא זקוק לחצות את הירדן בגופו כדי להיות קרוב אל ה׳.