רגעיו האחרונים של גדול הנביאים מציגים פרידה שהיא מעבר לגבולות הקיום האנושי הרגיל. סיום חייו של משה אינו רק נקודת קצה פיזית, אלא ביטוי עליון של דבקות רוחנית והשלמה מוחלטת עם הרצון האלוהי.
סוגיה מרכזית שמעסיקה את המפרשים היא כיצד נכתבו המילים וַיָּמׇת שָׁם מֹשֶׁה, שהרי לא ייתכן שאדם יכתוב על מותו שלו בעודו בחיים. גישה אחת גורסת כי יהושע בן נון הוא שכתב את שמונת הפסוקים האחרונים של התורה [רש"י, אברבנאל, בכור שור]. מנגד, פרשנים אחרים קובעים כי משה אכן כתב פסוקים אלו בעצמו מפי הקב"ה, אך בניגוד לשאר התורה שאותה חזר ואמר בקול, כאן הוא כתב "בדמע" – מתוך בכי וצער, או שכתב את הדברים כרצף אותיות מסתוריות ושמות קדושים שרק לאחר מותו פוענחו בידי יהושע לטקסט הנגלה [הכתב והקבלה, מזרחי, שפתי חכמים, תולדות יצחק, גור אריה]. בשל ייחודם של שמונת הפסוקים הללו, התקבע המנהג ההלכתי שקורא אחד קורא את כולם ברצף בבית הכנסת, ללא הפסקה וחלוקה בין עולים שונים [רא"ש, הדר זקנים, רש"ר הירש, תורה תמימה].
התואר עֶבֶד ה' מוענק למשה דווקא כאן, בסוף דרכו. בחייו הוא כונה "איש האלוהים", אך התואר "עבד" נחשב למעלה הגבוהה מכולן, הניתנת לאדם רק לאחר מותו, כאשר מתברר שעמד בכל הניסיונות ויצרו הרע אינו יכול עוד להכשילו [רבנו בחיי, תולדות יצחק, הכתב והקבלה]. תואר זה גם מדגיש שגם בעצם פעולת המיתה, משה פעל כעבד נאמן המקיים את פקודת אדונו מתוך רצון ושמחה [אבן עזרא, רלב"ג, צרור המור].
תיאור מותו עַל פִּי ה' מתפרש ברמה הפשטנית כקיום הצו האלוהי שניתן לו לעלות להר ולמות, ולא כתוצאה ממחלה, זקנה או כליון טבעי [אבן עזרא, העמק דבר, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. ברמה העמוקה יותר, מילים אלו מרמזות על "מיתת נשיקה" – מיתה עליונה ונטולת ייסורים שבה הקב"ה בעצמו נוטל את נשמתו של הצדיק מתוך נחת ודבקות, ללא שליטת מלאך המוות. בזכות מיתה זו, גופו של משה נותר טהור לחלוטין ולא שלטו בו רימה ותולעה [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, פני דוד, דעת זקנים].
המילה שָׁם מעוררת דיון מרתק על מהות הסתלקותו. יש המסבירים כי משה מת רק פיזית באותו מקום, אך הוא ממשיך לחיות ולשרת בממדים רוחניים עליונים [אור החיים, צרור המור]. גישה מדרשית מרחיקה לכת וקובעת כי משה כלל לא מת, אלא כשם שעמד ושירת את ה' בחייו, כך הוא ממשיך לעמוד ולשרת ברקיע, ונוכחותו ממשיכה להתקיים בעולם דרך מנהיגי האמת שבכל דור [תורה תמימה, אם למקרא, חומש קה"ת, אדרת אליהו].
הפרידה ממשה מלווה בדרמה שמימית עצומה. המדרש מתאר כיצד הקב"ה ירד בכבודו ובעצמו עם המלאכים מיכאל, גבריאל וזגנאל כדי להציע את מיטתו של משה. נשמתו של משה סירבה תחילה לעזוב את גופו הטהור, עד שהקב"ה הבטיח להושיבה תחת כיסא הכבוד, ונטל אותה בנשיקה. באותה שעה בכו הקב"ה, המלאכים, השמים והארץ על אובדנו של הצדיק שאין לו תחליף [רא"ש, דעת זקנים].