דברים, פרק ל״ד, פסוק ח׳

פרידתו של גדול הנביאים מותירה את האומה באבל כבד, וחותמת תקופת הנהגה ייחודית לקראת הכניסה לארץ ישראל.

הכתוב מציין כי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בכו את משה, ורבים מהפרשנים מדייקים מניסוח זה כי בניגוד לאהרן שעליו בכו "כל בית ישראל" (גברים ונשים יחד), על משה בכו בעיקר הגברים [רש"י]. השוני נובע מאופיים השונה של המנהיגים: אהרן גילם את מידת החסד, רדף שלום ואף היה רשאי לשנות מעט מן האמת כדי להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. לעומתו, משה גילם את מידת האמת המוחלטת, ובתור שופט ומנחיל התורה נדרש לדון דין אמת ללא פשרות, ולשמור על יראת כבודו בפני העם [משכיל לדוד, חומש קה"ת].

הסברים נוספים להבדל בעוצמת התגובה מדגישים כי פטירת אהרן הייתה פתאומית והביאה לסילוק מיידי של ענני הכבוד, בעוד שמשה הוכיח והכין את העם מראש למותו [אור החיים]. בנוסף, כשאהרן מת, משה עצמו היה נוכח כדי להוביל את הבכי ולעורר את העם, אך במות משה לא נותר לו אח או מנהיג שווה ערך שיעשה זאת עבורו [חזקוני, תולדות יצחק]. מנגד, יש הסבורים כי גם על משה בכו כולם מתוך כבוד עצום [אבן עזרא], או שלפחות ביום הראשון בכו כולם, ובשאר שלושים הימים היו אלו בעיקר תלמידיו של משה שבכו על ביטול תורתו, שכן בתי המדרש ננעלו [העמק דבר]. דעה ייחודית מציינת כי הבכי החל למעשה שלושים יום לפני פטירתו הפיזית, כאשר העם הרגיש מבחינה רוחנית בהסתלקות צלמו של משה [חתם סופר].

באשר למהות האבל, משמעות המילה אֵבֶל בפסוק מבטאת היעדר, אובדן ושלילה. העם לא בכה על גורלו האישי של משה, שהרי נשמתו הטהורה התעלתה ליהנות מזיו השכינה, אלא על ההפסד העצום שלהם עצמם – אובדן ההשגחה, ההדרכה ותורת פיו של משה [הכתב והקבלה, אברבנאל]. בשל גדלותו כרבן של הנביאים, התארכו ימי הבכי וההספד לשלושים יום, בניגוד לדין הרגיל המקציב לבכי שלושה ימים בלבד [פני דוד, אברבנאל], ובזמן זה התעכב העם ולא נסע ממקומו בערבות מואב [שד"ל]. עוצמת הצער הייתה כה גדולה, עד שהיה נדמה כי הימים עצמם בוכים עמו [אדרת אליהו].

לבסוף הפסוק מציין כי וַיִּתְּמוּ ימי הבכי. בחירת מילה זו מלמדת על סיום איכותי של מנהגי האבלות החיצוניים (כגון תספורת ורחיצה), שכן נאסר על האדם להתאבל יותר מדי אפילו על אדם שלם כמשה [הכתב והקבלה, רלב"ג]. עם זאת, בעוד שהבכי הפורמלי פסק, הצער הפנימי והאבל על משה לא יתמו לעולם [רש"ר הירש, מלבי"ם].

הפסקת הבכי החיצוני התאפשרה משום שהעם מצא נחמה בהעברת ההנהגה ליהושע, שעליו שרתה מיד השכינה, ממש כמי שאבדה לו מרגלית יקרה ומצא אחרת תחתיה [אור החיים, שפתי כהן]. המעבר היה הכרחי, שכן בימי בכי אין חכמה ואין עצה, ורק עם תום האבל יכול היה יהושע להתמלא ברוח חכמה [ספורנו]. סמכותו של יהושע והישמעות העם אליו לא נועדו כדי לחדש הלכות חדשות, אלא כדי להמשיך ולקיים במדויק את תורת משה [פני דוד, אברבנאל].