מבטו של משה רבנו מפסגת ההר חובק את המרחבים, ונע מן הקצה המרוחק של הארץ אל האזורים הקרובים אליו יותר [ביאור שטיינזלץ]. ראייתו אינה מוגבלת רק לגיאוגרפיה הפיזית, אלא חודרת מבעד לזמן ומקיפה את כל הדורות, המנהיגים, והאירועים העתידיים של עם ישראל עד לימות המשיח [אדרת אליהו].
ברמה הגיאוגרפית, משה צופה על הנגב, היא ארץ הדרום [רש"י], הממוקמת בקצה נחלת יהודה סמוך לאדום [העמק דבר]. אזור זה נחשב לחלק הפחות משובח של הארץ [משכיל לדוד], אך עתיד להתרחב ולכלול גם את הר עשו [אדרת אליהו]. משם נמשך המבט אל הככר, מזרח ככר הירדן [אדרת אליהו], ואל בקעת ירחו שאותה ראה משה בבירור למרות היותה עמוקה [ביאור יש"ר]. המקום זוכה לכינוי עיר התמרים בשל חשיבותו המיוחדת והחריגה [חזקוני], והמבט מסתיים עד צוער, השוכנת על שפת ים המלח [ביאור שטיינזלץ] ומהווה את תחילתו של מדבר סדום [העמק דבר]. עם זאת, ישנה דעה כי צוער זו אינה העיר המוכרת מסדום, אלא אזור מי מריבה שבמדבר צין [אדרת אליהו].
מעבר לתיאור הפיזי, הפרשנים חושפים רובד היסטורי ורוחני עמוק בפסוק. הנגב מרמז למערת המכפלה שבחברון, מקום קבורת האבות [רש"י, משכיל לדוד], וכן מסמל את חכמי התורה הגדולים, שנקראו "זקני הנגב" [אדרת אליהו]. הככר אינו רק עמק, אלא המקום שבו עתיד שלמה המלך לצוק את כלי בית המקדש [רש"י], והוא מסמל גם את עשירי העם ופרנסיו [אדרת אליהו]. בקעת ירחו מקפלת בתוכה את ההיסטוריה של צרות ישראל, שכן משה ראה בה את כל המציקים שיעמדו לעם, עד למפלתם הסופית של גוג ומגוג באותה בקעה [אדרת אליהו].
הסיום בצירוף המילים עיר התמרים ועד צוער מציג ניגוד רוחני מרתק. מחד גיסא, יש המפרשים כי עיר התמרים מסמלת את גן העדן ואת הצדיקים הזוכים לו [אדרת אליהו]. מאידך גיסא, גישה אחרת מזהה את המקום דווקא עם פתחו של הגיהנום, המסומל בשני דקלים, ומייצג את יצר הרע, התאווה והעבודה הזרה. לפי גישה זו, גם העיר צוער מקושרת לגיהנום בשל היותה צרה מלמעלה [צפנת פענח]. הניגוד המהותי הזה נפתר בחזון לעתיד לבוא, בו מובטח כי אפילו הגיהנום, המיוצג בתיבות עד צוער, עתיד להתהפך ולהיכלל בתוך גן העדן [אדרת אליהו].