דברים, פרק ל״ד, פסוק ח׳

וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם, פרק זמן ארוך מהרגיל המשקף את גדלותו כרבן של הנביאים. יש הסבורים כי העם כולו בכה מתוך כבוד, בעוד אחרים מסבירים כי היו אלה בעיקר הגברים ותלמידיו, שכן כמנחיל האמת משה לא התפשר למען השלום כאהרן אחיו. המונח אֵבֶל מבטא את תחושת החיסרון של העם שאיבד את מדריכו, ולא צער על משה עצמו שזכה להתעלות רוחנית. לבסוף וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי והאבלות החיצונית פסקה, משום שנאסר להפריז בצער ובזכות הנחמה שמצאו בהעברת ההנהגה ליהושע, אך הצער הפנימי על פטירתו לא יסתיים לעולם.