דברים, פרק ל״ד, פסוק ט׳

מעבר ההנהגה לידי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן מהווה שלב רוחני שבו הוא כבר היה מָלֵא ברוּחַ חָכְמָה, אך היא האירה במלואה רק לאחר פטירת משה, בדומה לאור הלבנה המתגלה עם שקיעת השמש. חכמה זו הועברה אליו כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו בעין טובה, פעולה שדרכה מסר לו סודות נבואה והוכיח פומבית לעם את ראויותו. בעקבות זאת וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וקיבלו את סמכותו, בין השאר מתוך הכרח לשמור על אחדות התורה ולמלא את החלל שהותיר הנביא הגדול. העם ציית ליהושע וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה, בין אם משום שראו בכך קיום של הציווי המקורי למשה, ובין אם משום שפסיקותיו של יהושע כוונו לאמיתה של תורה וחפפו במדויק למסורת שקיבל מפי מורו.