ארץ ישראל מתוארת לא רק כגן עדן חקלאי, אלא כחבל ארץ המעניק עצמאות כלכלית, חומרית ורוחנית מוחלטת ליושביו. השפע בה אינו מסתכם רק ביבול, אלא מקיף את כל צורכי הקיום הבסיסיים והתעשייתיים של חברה מתוקנת.
ההבטחה כי לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל־בָּהּ לֶחֶם מתפרשת בראש ובראשונה כהבטחה לשפע שימנע עוני ודלות [אבן עזרא, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. בניגוד לעני הנאלץ להסתפק בפת חריבה ויבשה, תושבי הארץ ייהנו מתזונה עשירה [רשב"ם, ביאור יש"ר]. הלחם עצמו יהיה כה משובח, טעים ומשביע, עד כי גם אם ייאכל לבדו ללא תוספות, הדבר לא ייעשה מתוך מחסור, אלא משום שטעמו יעמוד בפני עצמו [פני דוד, אלשיך].
גישה שונה קושרת את המילה בְמִסְכֵּנֻת למושג "ערי מסכנות", כלומר אוצרות ומחסנים. במדינות רבות אנשים אוגרים תבואה מתוך חרדה מפני שנות בצורת או עליית מחירים בחורף. אולם בארץ ישראל, השפע הוא כה תדיר ועצום, עד שאין צורך לאגור מזון בחרדה; האדם יכול לבטוח בה' ולקנות את צרכיו מדי שבוע בשלווה [כלי יקר, אדרת אליהו (הבן איש חי)]. בנוסף, לעיתים עשירים מסגלים לעצמם אורח חיים של עניים מתוך פחד לאבד את הונם או כדי להסתיר את עושרם. בארץ ישראל, שבה העושר נובע בטבעיות מן האדמה ונגיש לכל, נעלמים פחדים אלו [אור החיים].
ההכרזה לֹא־תֶחְסַר כֹּל בָּהּ מעידה על שלמותה של הארץ, המכילה בתוכה את כל מה שניתן למצוא בשאר חלקי העולם [רבנו בחיי, בכור שור, חזקוני, העמק דבר], והיא מספקת את צורכי האדם בכל רמות הטבע: הדומם, הצומח והחי [אדרת אליהו]. שלמות זו מעניקה חוסן כלכלי: ישנן ארצות פוריות שנאלצות לייצא את פירותיהן רק כדי לממן ייבוא של חומרי גלם לבנייה ותעשייה, ובכך מאבדות את עושרן. ארץ ישראל, לעומת זאת, מספקת הן את המזון והן את חומרי הגלם, כך שתושביה שומרים על שגשוגם [מלבי"ם].
חומרי גלם אלו באים לידי ביטוי בהמשך: אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. במקומות שבהם מצפים למצוא אבנים רגילות, יתגלה ברזל על פני השטח, ומן ההרים יחצבו נחושת [רמב"ן, רלב"ג, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. הפרשנים מסבירים כי התורה משבחת את הארץ דווקא בברזל ונחושת, ולא בכסף וזהב, משום שמתכות אלו הן התשתית האמיתית לקיום האנושי – הן חיוניות לחקלאות, לבנייה וליצירת כלים. חסרון בהן הוא פגם מהותי, בעוד כסף וזהב אינם אלא מותרות [רמב"ן, הטור הארוך, צאינה וראינה].
פירוש נוסף גורס כי הכתוב משבח את איכות האבנים עצמן: אלו אבנים חזקות ומוצקות כברזל, הראויות לבניית חומות ובתים יציבים, בניגוד לבתי החומר והבוץ השבריריים המאפיינים ארצות אחרות כמצרים [רמב"ן בשם תרגום ירושלמי, הטור הארוך, ספורנו]. עם זאת, הארץ שומרת על איזון מושלם – אבניה חזקות, אך הרריה אינם עשויים מקשה אחת של ברזל, מצב שהיה הופך את האדמה לצחיחה ומונע חקלאות [שד"ל]. תיאור זה מצביע על שילוב הרמוני בין חקלאות לתעשייה [רש"ר הירש].
ברובד הרוחני, הפרשנים מקבילים את ה"לחם" לתורה ולחכמה. אווירה הזך של ארץ ישראל מחכים את יושביה, ומאפשר להם ללמוד תורה מתוך רוחב דעת והבנה עמוקה, ולא ב"מסכנות" ובעצבות המאפיינות לעיתים את הלימוד בגלות [רבנו בחיי, צאינה וראינה]. חכמי התלמוד דרשו את המילה אֲבָנֶיהָ כ"בוניה", ככינוי לתלמידי חכמים הבונים את העולם הרוחני. תלמידי חכמים אלו נמשלו לבַרְזֶל: הם מחדדים זה את זה בלימוד [כלי יקר], ועליהם להיות חזקים, תקיפים וחדים כברזל בבואם לפסוק הלכה, כדי שהדין לא יהיה רפוי בידם [תורה תמימה, מיני תרגומא]. השלמות הרוחנית באה לידי ביטוי גם בשולחנו של האדם: כאשר הוא אוכל מתוך כוונה טהורה, מחלק ממזונו לעניים ומברך את ה', שולחנו הופך למזבח, והוא מושך שפע וברכה לארץ ישראל ולעולם כולו [שפתי כהן].